מאגר סיפורי מורשת

שמי מאיר בן שושן נולדתי באלג'יריה להורים פליסי ואברהם בשנת 1944 וגרתי בעיר אורן. עליתי לארץ ישראל בגיל שלוש, בשנת 1949 בחודש ינואר. לאחר שעליתי, התגייסתי לצבא ושירתי בהתנדבות.

מלחמת ששת הימים

היינו במצב של המתנה אחרי האיומים של שלושת צבאות ערב – מצרים, סוריה וירדן. הייתי בחזית הירדנית, הגדוד שלי נלחם בעיר העתיקה, בארמון הנציב ובחברון. אני נלחמתי בארמון הנציב. הייתי מקלען והייתי יורה המון. בדרך עקיפה הם הצליחו לשתק אותי בכך שכולם היו יורים לכיוון שלי. היו קליעים ומרגמות שלא פגעו בי אך פגעו באדמה והצליחו אחרי זמן קצר להפוך את האדמה. כל הגדוד שלי כינה אותי "סוסו" וקראו לי כך משום שזה כינוי של אנשים שלוחמים ובולטים בשטח. אז כשהאדמה התהפכה אמרו "סוסו הלך, סוסו הלך" ופתאום !! קמתי מתוך האדמה וראיתי שהם התחילו להשתגע "זה לא יכול להיות, זה לא הגיוני …".

חצי מהפנים שלי (צד שמאל) התנפחו, מהאדמה שהתהפכה ונהיה לי קרע בעור התוף שבאוזן שמאל וכך אושפזתי בבית חולים הדסה שבירושלים. הייתי מאושפז שישה חודשים בבי"ח כולל כל מצפה הבראה לחיילים פצועים.

כשנפצעתי השכנה שלי (שכמובן צעירה ממני) באה לאמי ששמה מאמא פליסי ואמרה לה "מאדאם פליסי הבן שלך בבית חולים" ואמא שלי ענתה לה "לא נכון, הוא דיבר איתי לפני בערך חצי שעה ואמר לי שהכל בסדר". כשאני דיברתי איתה, היינו מדברים דרך טלפונים ציבוריים, כי אז לא היו טלפונים אלחוטיים וטלפון נייד. הוריי נבהלו אך האמינו לדבריי השכנה ואז באו מיד לבי"ח ועשו לי שמח.

מלחמת ההתשה

אחרי שהשתחררתי מבי"ח ומבית ההבראה, המשכתי להילחם מאחר והחברים שלי הם כמו אחים. אנחנו יחידה לוחמת. ואז פרצה מלחמת ההתשה והיינו מגויסים לסרוגין – חודשיים בבית וחודש מילואים, כך פעלנו במשך השנה. אני מודה לאשתי שעברה את זה, זה לא היה קל. במשך מלחמת ההתשה נלחמו גם כל צבאות ערב. הייתי בקו הסורי ברמת הגולן ורמת הגולן הייתה תופעה מאוד קשה, מאחר ושם ביום היינו צוחקים ובלילה מפגיזים אחד את השני. אני הייתי מפעיל מקלעים כבדים.

יום אחד כשהייתי בתצפית וגמרתי את השעות שלי, ירדתי למחנה שהיה למטה והייתי צמוד 20 מילימטרים לתותח ושם גם קרתה לי תופעה של נס. הסורים ירו פגזים על פתח מצד שמאל בתותח ששם גם ישנתי. עפתי באוויר לתקרה וחזרתי. הגיעה שעת הבוקר, המ"פ בא אליי ואמר לי "סוסו אבא שלך נפטר". אמרתי "זה לא יכול להיות, אבא שלי היה אדם שמח, אוהב לצחוק ולהתבדח". אהבתי לצחוק ואמרתי למ"פ שלי: "תפסיק לצחוק". בסופו של דבר הלכתי להתקלח ולהיכנס לתדרוך. בתחילת התדרוך הוא הגיש לי שני כרטיסי טיסה מראש פינה לירושלים ובחזרה ואחרי זה הוא אמר לי "אני לא צוחק איתך, אני עכשיו מסיע אותך לנמל התעופה שם תטוס לירושלים". הגעתי לירושלם, אך לא זכיתי  לקחת  חלק בהלוויתו של אבא שלי.

הזוית האישית

לינוי: התכנית עבורי הייתה חווייתית, סבתא שהתחילה אתי את התכנית לא זכתה לסיים אותה, אבל המשכתי עם סבא מאיר.

סבא מאיר: התכנית עבורי הייתה חשובה, אך גם קשה לאחר פטירתה של אשתי, אבל שמחתי שלינוי התעקשה שנמשיך בתכנית.