מאגר סיפורי מורשת

 

נולדתי בעיר וילנה שבליטא בשנת 1947. 

יש לי אח מבוגר ממני בשתיים עשרה שנים. ההורים ואחי הגיעו לוילנה אחרי מלחמת העולם השנייה. הם נולדו בעיר יונבה אשר בליטא והם הצליחו לברוח מהכיבוש הנאצי לרוסיה. ליטא אז הייתה חלק מברית המועצות ולכן בליטא היו שתי שפות רשמיות – רוסית וליטאית. אנחנו במשפחה דיברנו יידיש ולכן לא ידעתי רוסית או לטאית עד שהלכתי לבית ספר בגיל שש. כמובן שבימים הראשונים בבית הספר לא הבנתי בדיוק מה מתרחש אך לקח לא הרבה זמן עד שלמדתי רוסית (למדתי בבית ספר רוסי).

 

בחופשות הקיץ היינו נוסעים לעיירה שקוראים לה פלנגה אשר נמצאת על חוף הים הבלטי. שם היינו מבלים כמעט כל שלושת חודשי הקיץ והיו הרבה ילדים בגילי והיינו מבלים שם יפה מאוד. בדרך כלל מזג האוויר בקיץ היה קריר עם גשמים ולכן כל יום חם ושמשי היה משמח מאוד. אני זוכר שנה אחת טובה כאשר רוב ימי הקיץ היו חמים וללא גשם. הטמפרטורות היו מגיעות לשלושים מעלות שזה דבר נדיר בליטא. לצערי באותו קיץ חליתי בדלקת ריאות והרופאים אסרו עליי להיות בשמש לכן נאלצתי להישאר ליד הבית לבד כאשר כולם היו הולכים לחוף הים ליהנות שם. הדבר היחידי שנותר לי זה לקרוא ספרים. כמעט כל יום הייתי הולך לספריה עם מטרייה (הרופאים אסרו עליי להיחשף לשמש). באותו קיץ קראתי המון ספרים ונהניתי מאוד, כמו שאומרים "אין רע בלי טוב".

 

למדתי הנדסת אלקטרוניקה בטכניון בוילנה במשך חמש שנים. במסגרת הלימודים היו גם לימודים צבאיים ולכן היינו משוחררים משירות סדיר בצבא האדום. אחרי השנה הרביעית בטכניון עשו לנו מחנה צבאי למשך חודש שם קיבלנו הכשרה מיוחדת בעקבותיה קיבלנו דרגות קצונה. במהלך המחנה אשתי לעתיד, דורה, באה לבקר אותי (יצאנו יחד כבר אז).    

 

 

בשנות השבעים לא היה פשוט לצאת מברית המועצות לישראל. רבים לא קיבלו התר יציאה. הגשנו בקשה לצאת לישראל בתחילת שנת 1972 והיינו במתח רב במשך חודשים רבים עד שקיבלנו הודעה משמחת על אישור העלייה. היינו אז כבר נשואים והייתה לנו בת גאולה אשר נולדה בשנת 1971. ארזנו את כל החפצים המעטים שהיו לנו ועלינו ארצה בחודש ספטמבר 1972. זה היה ערב ראש השנה וזאת הייתה הפעם הראשונה שחגגנו חג בארץ ישראל. התחלנו ללמוד את השפה באולפן בבאר שבע אחרי החגים (נהנינו מהחופשה בארץ). למדתי עברית יחסית מהר וכעבור שלושה חודשים ידעתי לתקשר בעברית והתחלתי לחפש עבודה. עם סיום האולפן עברנו לגור בחולון שם כבר גרו ההורים של אשתי.

סך הכל הייתה לנו עלייה מוצלחת כי גם אני וגם אשתי מצאנו עבודה כעבור זמן קצר והצלחנו להשתלב בארץ.

 

עשור לאחר שעלינו ארצה, בשנת 1982, נשלחתי מטעם העבודה לטיוואן. נסענו עם כל המשפחה: אשתי (דורה) ושתי בנות: גאולה בת אחת עשרה ונטע בת פחות משנתיים. גרנו בבירת המדינה טייפה. נחשפנו לתרבות חדשה שלא הכרנו לפני זה, זה היה מאוד מעניין ומרתק. יצרנו קשר עם התושבים המקומיים (סינים) וזה נתן לנו הזדמנות להכיר וללמוד אנשים מתרבות אחרת. הבת הגדולה גאולה למדה בבית ספר אמריקאי שם היא הכירה הרבה חברים מארצות שונות.

 

 

בשנת 1993 נשלחתי מטעם העבודה לארה"ב. נסעתי עם אשתי והבת הקטנה נטע. הבת הגדולה שלנו גאולה הייתה בצבא ולכן נשארה בארץ. גרנו בעיר טלהסי שהיא בירת פלורידה אך היא עיר אוניברסיטאית קטנה בת 120,000 תושבים. לאחת האוניברסיטאות בעיר הייתה קבוצת פוטבול חזקה (הם היו אלופי ארה"ב אז) והיה להם אצטדיון גדול המכיל יותר מ-80,000 אוהדים, כך שרוב התושבים יכלו להכנס לאצטדיון. גאולה באה לבקר אותנו ונסענו לטייל. מאד נהנינו כאשר בפעם הראשונה טסנו כולנו יחד  לאחד האיים הקריביים – סיינט טומס. זה היה משהו חדש ומעניין.   

 

בשנת 2002 סבתא דורה ואני לקחנו את כל המשפחה לליטא: גאולה ונטע, דורון (בעלה של גאולה) ויובלי – הנכד הראשון שלנו. הראנו להם את וילנה, עיר שגדלנו בה. נסענו גם לעיירות בהן נולדו וחיו סבים וסבתות שלנו אשר נרצחו בשואה. ביקרנו בקברי האחים בהם הם קבורים. זה היה מאד מרגש.

חזרנו לליטא עם כל המשפחה עוד פעמיים, בשנים 2005 ו-2007, אז הצטרף אלינו יניבי, הנכד השני שלנו. בפעמים אלה נסענו לעיירת קיט פלנגה (בה בילינו -דורה ואני – הרבה חופשים בילדותנו) על שפת הים הבלטי ונהנינו מאד. דורה ואני מצפים בקוצר רוח לטיול הבא שלנו עם הנכדים החדשים, ליהיא (בתה של גאולה ובעלה- דורון) ויהלי (בנה של נטע ובעלה- בן)  

 

 

חזרנו סופית מארה״ב בשנת 1996 ומאז סבתא דורה ואני גרים ברמת אביב ג׳ בתל אביב. גאולה ומשפחתה גרים ברמות צהלה שזה קרוב מאד. נטע ומשפחתה גרים קצת יותר רחוק – ברמות השבים. כמעט בכל יום שישי כל המשפחה מתאספת אצלנו לארוחת צהרים. זה מסורת רבת שנים ואנו (דורה ואני) מקווים שהיא תימשך עוד שנים רבות ושהקשר הרב דורי ילך ויתחזק…

 

תשע"ו, 2016