מאגר סיפורי מורשת

שמי חיה פרח לבית יערי. נולדתי בנוף-ים בנובמבר 1949 ושם העברתי בנעימים את מירב שנותיי, מילדות ועד הקמת משפחה עם שני ילדיי.

נוף ים הוקמה בשנת 1946 על ידי חברת "נווה עובד". הראשונים שיישבו אותה היו עשר משפחות שבנו את ביתן בריבוע הרחובות הנשיא-הקדמה. בהמשך הגיעו הוריי, מרים ודוד יערי, והקימו את ביתנו ברחוב הנשיא 32.

בתקופת המאורעות ומלחמת השחרור היינו הבית הקיצוני בשכונה. כל הגברים גויסו למלחמה ורק נציג אחד נשאר לשמור על הנשים והילדים. אמי קיבלה משרוקית שבמקרה הצורך תשרוק בה ותזעיק עזרה. דלת הכניסה לביתנו הייתה עשויה לוח עץ דק ובשניות יכלו לפרוץ פנימה, "ביטחוני" זה לא היה… במה הייתה מועילה לה משרוקית?

בסידני עלי הסמוכה התגוררו ערבים. הם הגיעו לחצרות הבתים עם עדריהם שאכלו את כל השתילים הצעירים, שתושבי השכונה שתלו בכדי להפריח את השממה. עם הערבים היו יחסי מסחר ושכנות סבירים, עד שבמלחמת השחרור הם ברחו מבתיהם והמקום אוכלס על ידי עולים חדשים. זכור לי שבילדותי הלכנו לעתים קרובות לסייר במסגד הנטוש. היה שומר יהודי, ניצול שואה ממוצא הונגרי, שקיבל את פני הבאים בחביבות ושמר על המסגד שלא ייהרס. כיום המסגד משמש את האוכלוסייה המוסלמית ותמיד אפשר לראות ליד המסגד מספר אוטובוסים. הנוף המשקיף אל הים מנקודה זו מדהים ביופיו והשקיעה יפהפייה בשעות בין הערביים.

בשנות החמישים הייתה עלייה גדולה מפולין, רומניה וצפון אפריקה. נוף ים קלטה עולים רבים שהתגוררו בשיכונים דו קומתיים ובמעברה. ילדי בית הספר נוף ים עזרו בקליטת העולים ונוצרו חברויות רבות, גם מעבר לשעות הלימודים.

בשנת 1956, עם פרוץ מלחמת סיני, היה חשש למתקפת אויב מכיוון הים. אי לכך התפרס בשכונת נוף ים גדוד חיילי מילואים. החיילים התמקמו בחצרות הבתים כשהמפקדה הוקמה בחצר ביתם של דודיי במרחק שלושה בתים מביתנו. לשמחתי לא היה צורך להפעילם. ילדי השכונה ואני בתוכם מאוד התיידדנו עם חיילי הגדוד ובילינו בחברתם שעות רבות.

בילדותי בילינו שעות רבות בחוף הים, בקיץ ואף בחורף. בחורף טיילנו בשבתות על חוף הים, נהנינו מימי השמש הנפלאים ואספנו צדפים. טיילנו לגבעה פורחת שנקראה "הר בגדד" וקטפנו משלל פרחי הבר האסורים לקטיף בימינו (פרחים מוגנים): כלניות, נוריות ורקפות. נרקיסים היו גם כן באזור, ליד פסי הרכבת שם היו שלוליות טובעניות והנרקיסים קישטו אותן. לשם הלכנו פחות מפאת הבוץ הרב. לא יכולנו להרשות לעצמנו ללכלך את הנעליים החורפיות שלנו כיוון שהיו היחידות. בילדותי היה מקובל לקנות לילדים נעליים גבוהות עם סוליית קרפ וקנייתם הייתה חוויה מרגשת.

זכורים לי הרחובות החוליים בהם בקושי הלכנו, בגלל שבחורף החול הרטוב הפך לבוץ ובקיץ הפכו לחולות טובעניים. כשהייתי בבית הספר העממי הגיעו טרקטורים ומכבשים וסללו כבישי אספלט. זו הייתה חגיגה אמיתית. מכאן החלה התפתחות משמעותית של השכונה, נוף ים צמחה ופרחה. ילדי השכונה נהנו משכונה שקטה ונעימה. שיחקנו בחצרות וברחובות באין מפריע והייתה אווירה משפחתית וחמה, ללא גדרות בין הבתים ועם הרבה עזרה הדדית.

אני זוכרת את חגיגת בת המצווה, שנחגגה בצניעות יחסית לימינו. בית הספר השכונתי אפשר לחגוג בכיתה, השולחנות הוזזו לאחור, הכיסאות סודרו במעגל והביאו טייפ עם קסטות ועשו שמח. שלא כמו היום הכיבוד כלל כריכים, עוגות וכיבוד קל בעיקר. שמחנו ונהנינו.

בכיתה ז' הצטרפתי לשבט "שחף" של הצופים. מאוד נהניתי בפעולות שהתקיימו לרוב בגן וריזלנד בהרצליה פיתוח, השתתפתי במחנות בג'מבורי, בקורס הדרכה ואף שימשתי כמדריכה ואהבתי זאת מאוד. לא יצאתי להגשמה (שירות צבאי בקיבוץ) ונפרדתי מהתנועה.

היה נכון

לסיכום, ילדותי הייתה מאושרת, היו הרבה משחקים וחוויות בחצרות הבתים וברחובות השכונה, טיולים ברחבי הארץ במסגרת התנועה עם חברה נעימה, האווירה במדינה ובשכונה הייתה נפלאה, אווירת בנייה, שיתוף  ויצירה. קיבלנו את כל מה שנזקקנו לו וכל חוויותיי העצימו את אהבתי לארץ ולשכונה. מכל ארץ ברחבי הגלובוס תמיד נמשכתי הביתה וכאן מקומי…שמחה שגם ילדיי בנו כאן את ביתם ומקווה שנכדיי ימשיכו בדרך זו.

עוף גוזל

הזוית האישית

סבתא חיה: לקראת חגיגות 70 השנה למדינה והפרסומות המשדרות "גאווה במדינה" אני מרגישה כי אכן יש במה להתגאות, בהורינו החלוצים שהקריבו להקמת המדינה ובניית תשתית נפלאה לדורות הבאים. מדינתנו היום לעומת המדינה שהוקמה כלל אינן ניתנות להשוואה ועל כך – גאוותנו.

אורי: נהניתי לשמוע על הילדות של סבתא בנוף ים, שכונה שבה גדלה גם אמא שלי. היה כיף במיוחד לראות תמונות ישנות בשחור-לבן של סבתא, כשהייתה בגילאים שעכשיו אני ואחיי.