מאגר סיפורי מורשת

כמו כל סיפור של תולדות משפחה, הסיפור מתחיל בזוג הורים: מגדה לבית שוורץ ואיזידור, ששינה את שמו לאברהם לאופר, הביאוני לעולם. סיפורם המשותף מתחיל אחרי השואה. שניהם ילידי הונגריה, מאזורים שונים בהונגריה. אמי חזרה ממחנה העבודה מטהאוזן שבאוסטריה עם אחותה איבי ודודתה ז'וז'י אל הגטו היהודי בבודפשט. שם מצאה אמי את אמה. לבודפשט הגיע אבי שלא מצא את את משפחתו בעיירת מולדתו שאטוראליואויהיי. שליחי התנועות מארץ ישראל קיבצו את היהודים למחנות עקורים. אמי הייתה בית"רית ואבי הצטרף אליה. הם הועברו ליגוסלביה ובאנייה "כנסת ישראל" הגיעו לישראל. בתאריך 8 בנובמבר 1946 הפליגה האנייה ובתאריך 27 בנובמבר הועברו נוסעיה לקפריסין, אחרי מאבק שלא צלח להגיע לישראל. הוריי התחתנו בקפריסין (הכתובה המקורית נמצאת בידינו). הם קיבלו סרטיפקט לעלייה, כשאמי בהריון בחודש האחרון להריונה. בתאריך 25.6.1947 נולדתי במחנה המעפילים בעתלית.

שמי המקורי פרחה, שם שהונגרים לא מסוגלים לבטא, אבל הידיעה של הוריי שיש לילדתם שם עברי הייתה החשובה. הוריי עברו למחנה עולים ומשם לשיכון טוברוק שהיה בנתניה ונבנה לקליטת העולים. הם חיו שתי משפחות בדירת שני חדרים כשהמטבח והשירותים משותפים. גרנו עם משפחת דויטש. גם משפחות פרקש ורוזנפלד גרו בבניין ואיתם עברנו כעבור ארבע שנים לשכונה חדשה שנבנתה בקצה המזרחי של נתניה, שיכון פרוגרסיבים בצמוד לנווה איתמר. אחותי נולדה בבית החולים ליולדות שהיה ליד טוברוק.

הילדות הייתה מאושרת למרות שהייתה תקופת הצנע וקיבלנו דברים בקיצוב, אני לא זוכרת רעב. בשכונה היו שני גני ילדים, אחד בקדמה, מספר בתים צמודים לנווה איתמר ששימשו נקודת מעבר לעולים שעברו לקיבוץ קדמה, וגן בנווה איתמר כשהגננת המיתולוגית היא פנינה אהרונבויץ. למדנו בשכונה עד כיתה ג' בבניין שמשמש היום כמועדון נוער בשכונה. בית הספר היה סניף של בי"ס "אוסישקין" שהיה מעבר לפסי הרכבת, ולכן ההורים לא הסכימו שנלך ללמוד שם. המורה הראשונה שלי הייתה הדסה שמש (אביבי) שבשנת 2018 הלכה לעולמה. היה לנו משק חי וירקות והם, כנראה, עזרו להשלים את החסר.

משפחתי

בכיתה ד' עברו ילדי השכונה ללמוד בעיר, בגלל ריבוי התלמידים התחלקנו בין בתי הספר. ואז התחלתי להרגיש ניכור ומעמדיות. נחשבנו לנחותים יותר. לכן כשהגענו לתיכון בכיתה ט' עברתי ל"בר-אילן", בי"ס תיכון דתי שהיה גם קרוב לביתנו וגם מבחינה חברתית בעל אווירה אחרת. אני זוכרת שלא היו לי ספרים בכל המקצועות, כי ידעתי מהם הקשיים שיש בבית ולא ביקשתי לקנות אותם. הייתי משאילה ספרים ולומדת מתוך הזיכרון. אבי עבר ממקום עבודה אחד למשנהו והמצב היה קשה. אמי שלא בחלה בשום עבודה מאז הגיעה לארץ, הייתה מנקה תופרת, מטפלת, ואז פתחה (בעזרת הפיצויים שקיבלה סבתי) חנות לשמיכות עם שותף, ופירנסה אותנו גם כשאבי חלה.

למדתי באוניברסיטת "בר-אילן" גם לימודי הוראה ואני מורה 50 שנה. לימדתי בתיכון "אורט יד-לבוביץ" בנתניה וכן במכללת "הרמלין "בתיכון "טשרניחובסקי" וב"אורט גוטמן". והיום נשארתי ללמד ב"בית-חם" שזו מסגרת לתלמידות אחה"צ מטעם שירות הרווחה של עיריית נתניה. התחתנתי בשנת 1978 עם גדעון שצר ויש לנו ארבעה ילדים: בועז, יואב, ברק ותמר. ומהם יש לנו שלושה נכדים. למדתי מהוריי שאם אתה סומך על עצמך ומשקיע ולא מצפה שאחרים יעשו בשבילך – תגיע רחוק. הוריי הגיעו לארץ עם הבגד שלבשו ובנו בית בישראל. ומעולם לא חשבו שיש מקום אחר בשבילם.

פרחיה שצר לבית לאופר נולדה בשנת 1948 בעיר נתניה, ישראל, להורים אברהם ומגדה לפרחיה. יש לה שני אחים רחל ויעקבֿ. אימא שלה, מגדה, עסקה ביצור שמיכות בחנותה ואביה אברהם היה נגר שכיר. הם גרו בשכונת ״נווה איתמר״. עד כיתה ג' היא למדה בבית ספר ״ביאליק״, בילדותה פרחיה הייתה משחקת עם ילדי השכונה ואהבה לקרוא ספרים. בביתה של פרחיה ביום יום ובשבתות היו אוכלים אוכל הונגרי. המאכל האהוב על פרחיה הוא שקשוקה ו״חלב ציפורים״. הצבע האהוב עליה הוא סגול היא אוהבת לטייל וללכת לתיאטרון וביקרה לאחרונה בדרום אמריקה. פרחיה מתעמלת ושוחה. כיום פרחיה בת 71, נשואה, יש לה 4 ילדים: בועז בן 39, יואב בן 38, ברק 32, תמר בת 30, וכן שלושה נכדים: יונתן בן 4, איתמר בן שנה וחצי, ונדב בן שנה. כיום היא גרה בנתניה.

הזוית האישית

פרחיה שצר (לאופר) השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותועדה על ידי שילת יעיש. התכנית נערכה בבית הספר מקיף טשרניחובסקי בנתניה, התשע״ט.