מאגר סיפורי מורשת

בית ההורים

שמי פרחיה לאופר שצר, קוראים לי כך מפני שהוריי היו במחנה מעצר "עתלית" כאשר נולדתי והם לא ידעו מילה בעברית. כנראה, שמי שרשם את הפרטים שלי היה פקיד יהודי עירקי, מכיוון שהשם המקורי הוא עירקי: פרחה זהו שם עירקי, שם סבתי היה "ברטה" וכך הוא תרגם אותו. השם היה שנוא עליי כי הוריי לא יכלו לבטא אותו, כי היו הונגרים ולא קיימת בהונגרית האות ח'. נוסף לכך היו משבשים את שמי ולכן העדפתי את שם המשפחה "לאופר".

נולדתי בישראל, במחנה המעצר "עתלית" שהבריטים עצרו בו את היהודים שהגיעו לארץ אחרי שהיו בקפריסין לשם גירשו אותם, כשעלו לישראל בפעם הראשונה בנובמבר 1946.

בשנים הראשונות גרנו בשכונת "טוברוק" ועברנו בשנת 1951 לשכונה חדשה שנבנתה אז בצמוד לשכונת "נווה איתמר" ושמה היה "שיכון הפרוגרסיבים". גרתי בבית דו משפחתי בדירת קרקע עם חצר. משפחתי מנתה ארבע נפשות. הייתה לי אחות אחת, רחל, שנולדה בנתניה בבית החולים שב"טוברוק" כשהייתי בת 11 נולד אחי הקטן יעקב. אחיי גרים בנתניה וכל אחד מהם הקים משפחה וזכה לראות נכדים.

ביתנו כלל שני חדרים מטבח ומקלחת עם שירותים. כשנולד אחי סגרו הוריי את המרפסת ואחי ישן בתוספת זאת ששימשה גם לכניסה. הבישול  בעת ההיא היה על פתיליה שהוסקה בנפט והפיצה ריח לא נעים. הכביסה נעשתה בחצר בדוד גדול שבתוכו הרתיחו את הכביסה והיה מכשיר מיוחד שעליו שפשפו את הכביסה כדי לנקות אותה. אני זוכרת שבילדותי הייתה בחורה בשם לאה שהייתה באה לכבס יחד עם אמי.

היינו משחקים ברחובות כל היום, לא היו כבישים, לעת ערב היו נשמעות צעקות ההורים שקראו לכל ילד לחזור הביתה. המשחקים ששיחקנו היו: "מחבואים", "תופסת", "עמודו", "חמש אבנים" ו"קפיצה בחבל".

ב"נווה איתמר" היה בית כנסת שהיה מול בית הספר של השכונה. בו למדנו שלוש כיתות יחד.

הוריי מגדה ואברהם לאופר. אמי בשנים הראשונות עבדה במשק בית של הרופאה מגדה גרוס חדד. ואבי עבד בסלילת כבישים. עם הזמן אמי התחילה לתפור בבית וגידלה משק ירקות וחי בחצר, כדי לספק את צורכי הבית, כי התקופה הייתה "תקופת הצנע" והיו חסרים מוצרים. אבי עבר לעבוד בנגרות. הוריי היו אנשים מאוד מסורים למשפחתם. הם שרדו את השואה ואיבדו בה את בני משפחותיהם. הורי נאבקו בבעיות הפרנסה. אמי למרות שדיברה עברית עילגת פתחה חנות לשמיכות שתפרה במו ידיה והמצב הכלכלי השתפר במעט.

האוכל בבית היה אוכל הונגרי מובהק, במשך הזמן אמי למדה מהשכנות והקליינטיות שלה לבשל אוכל מעדות אחרות. גם אבי בישל בבית. והאוכל היה מאוד טעים. בשבתות היינו ילדי השכונה מטיילים בשדות שליד השכונה. בחורף היינו קוטפים נרקיסים בשדות.

זיכרונות ילדות

גדלתי בשכונת הפרוגרסיבים שבמזרח נתניה. בין מסילת הברזל והכפר "בית יצחק". השכונה הייתה צמודה לשכונה וותיקה יותר ששמה "נווה איתמר". הבתים היו חד קומתיים דו משפחתיים. לכל בית הייתה צמודה חלקת אדמה. היו הרבה ילדים בשכונה ושכבת הגיל שלי הייתה מאד גדולה, כי לכל משפחה היו שניים שלושה ילדים וכולם היו בערך באותו גיל. רוב המשפחות היו מאירופה, פליטי שואה. עדיין לא סללו כבישים והיינו משחקים כל הזמן בחוץ.

אני זוכרת שהייתי מכינה שיעורים ואח"כ עד הערב משחקת עם חברותי. הבנות היו משחקות בנפרד מהבנים. היו לנו פעילויות משותפות לקראת ל"ג בעומר כשהיינו מתחרים למי תהיה מדורה גדולה יותר. בחג סוכות הייתה תחרות מי יבנה את הסוכה היפה ביותר. כמובן, שהכנו את כל הקישוטים לבד, עדיין לא היו קישוטים מוכנים. בפורים היצירתיות חגגה. אמי הייתה צובעת בדים ומכינה תחפושות מאד מקוריות. בחג השבועות היינו מביאים ביכורים לבית הספר.

אבי שהיה נגר הכין לי כלוב שבתוכו שמנו יונים מהשובך שהיה לנו בחצר. כל התושבים שתלו עצים בחצרות והיה גם משק חי. בנווה איתמר היו לולים וקנינו שם ביצים. גם רפתות היו וקנינו גם חלב עד שהפסיקו להחזיק רפתות ואז היה מגיע חלבן שמכר את החלב מתוך כדי מתכת. היה מוכר נפט, שהיה מצלצל בפעמון כשהיה מגיע. גם קרח קנינו ממוכר הקרח. כל המוכרים הסתובבו עם עגלה רתומה לסוס.

בשעות הפנאי טיילנו בשדות. קטפנו פרחים. היינו אוספים בוטנים שנשארו בשדה וגם "לקחנו" מהאבטיחים שהיו במיקשה לידנו. במרכז השכונה הייתה צרכנייה וכולם קנו שם את המצרכים. מכוניות לא היו בשכונה ורק למשפחה אחת היה קטנוע עם סירה וגם טלפון היה רק להם, כי הייתה להם מעבדה בעיר. הם היו המשכילים של השכונה.

בשכונה היה בית ספר שהיה סניף של "אוסישקין" שהיה בית ספר מעבר לפסי הרכבת ולא רצו שנסתכן ונעבור את פסי הרכבת ואת הכביש המחבר בין תל-אביב לבין חיפה. בית הספר השכונתי כלל שלוש כיתות. אני זוכרת שלמדנו שתי כיתות יחד. א' וב' והמורה הייתה הדסה שמש, שאח"כ התחתנה ושמה שונה לאביבי. בכיתה ג' למדנו עם מורה בשם צילה. זוכרת שהיה הרבה כבוד למורות שלנו וגם ההורים דיברו ביראת כבוד על המורים. מה שהמורה אמר היה מקודש ולעולם לא שמעתי מילה רעה על המורים. היינו צריכים לכבד כל דבר שהמורה אמרה. בכיתה ד' התפצלה חבורת הילדים בין בתי הספר בעיר ואני ועוד מספר ילדים למדנו ב"ביאליק" עד כיתה ח'.

בכיתה ח' עברתי את ה"סקר" שקבע, שאני תלמידה שמתאימה לתיכון ועברתי ל"בר-אילן". בחרתי בעצמי בבית ספר זה, כי הרגשתי ב"ביאליק" נחותה. אהבתי מאד ללמוד ב"בר-אילן", למרות שהייתי צריכה להסתגל לכבד את הדת. בכל בית ספר באותה תקופה הייתה משמעת חזקה. היו עונשים על פטפוט או על איחורים וההורים לא ניסו לשנות את רוע הגזירה. דברנו עם המורים בגוף שלישי. לא קראנו למורים בשמם. העונשים היו כתיבת משפט הרבה פעמים, הישארות אחרי הלימודים וכתיבת משפטי העונש והזמנת הורים. הייתה לנו תלבושת אחידה רק בתיכון. ב"ביאליק" לא הייתה תלבושת אחידה. ב"בר-אילן הייתה חולצה תכלת וחצאית כחולה. כל שנה היה טיול שנתי. נסענו במשאיות, הלכנו הרבה ברגל. ישנו בבתי ספר באולם ההתעמלות כולם יחד על הרצפה בשקי שינה. היו מסיבות וכל חג היו הופעות של התלמידים. תלמידים דקלמו דקלומים הקשורים לחג או שהייתה הצגה. בעיקר לקראת יום העצמאות הייתה הצגה. ב"ביאליק" היא אמפיתאטרון ושם הוצג הכל בפני כל בית הספר. היו גם מסיבות כיתתיות בהם שרו ורקדו.

הייתה לי מחנכת אחת בכיתות ד' ו-ה' שמה היה טובה גורוביץ. וב- ו-ח' מורה בשם רוזנטל אברהם, שאותו הערצתי. למד אותנו את כל המקצועות והיה מאד מעניין. אפילו בחשבון מקצוע שהתקשתי בו בכיתות הקודמות היה לי 10 אצלו. מורה זה היה מחנך של שתי כיתות. הייתה אצלו משמעת. הוא היה סטודנט באותה תקופה וכבר נשוי עם תינוק. פגשתי אותו בפגישה שעשתה כיתתנו לאחר הרבה שנים. הוא הפך לפרופסור באוניברסיטה וקבל את פרס ישראל ב"לשון". אהבתי מאוד גיאוגרפיה ושנאתי מתמטיקה. בתיכון היה לנו גם מקצוע בשם פילוסופיה יהודית ללא ציון ואהבתי אותו. בבתי הספר שבהם למדתי לא היה חדר אוכל.

בילדותי אהבתי מאוד את המאכלים ההונגרים שהורי הכינו. במיוחד ביום חמישי, כי זה היה היום החלבי ואהבתי פלצ'ינטה (בלינצ'ס הונגרי), ואטריות עם סוכר ואגוזים. בחג החנוכה אמי הכינה סופגניות ומשקאות הונגריים מיוחדים, אחד מהם נקרא "מודר טאי" שזה "חלב ציפורים". ממתקים כמעט ולא היו, סוכריות ושוקולד קיבלנו לעיתים רחוקות.

בתנועת נוער לא הייתי. ניסיתי ללכת ל"בני עקיבא", כי כל הכיתה ב"בר-אילן" הייתה בתנועה, אבל גרתי רחוק והייתי צריכה ללכת בשבת ברגל לבד וויתרתי.

בבית הוריי חגגו את החגים, תמיד הייתה ארוחה חגיגית. לכל חג היו המאפיינים שלו. ביום כיפורים ההורים צמו. בסוכות נבנתה סוכה. ההורים לא הלכו לבית כנסת, רק ביום כיפורים, אבל כל חג נחגג בארוחה במאפיינים המיוחדים. חגיגת אירועים נעשתה בצניעות. המנהג לחגוג באולם לא היה קיים. לא הייתה לי חגיגת בת-מצווה, אבל החבר, השכן שלנו קנה לי שעון יד, שזו היתה המתנה הכי גדולה. ממכר קבלתי אופניים ישנים שצבעו לי אותם באדום והייתי מאד גאה בהם. אני אהבתי לקרוא והייתי מחליפה ספרים בעיר. נסעתי מכיתה ב' באוטובוס לבדי לספריית "בית רמז" והחלפתי ספרים. כל שבוע קראתי מספר ספרים. בבית לא היו ספרים.

בגיל 12 חברתי נסעה לארה"ב עם משפחתה ונתנה לי ספר שהיה לה, והייתי קוראת בו שוב ושוב. בשבתות הייתי הולכת עם אבי למגרש "מכבי נתניה" יחד עם חברותי והוריהם. פעם אחת מצאתי בדרך את הספר "אוהל הדוד תום" מאז הייתי קוראת אותו שוב ושוב. כשהייתי בכיתה ו' עשו לי מנוי על עיתון הילדים "הארץ שלנו" שמאד אהבתי.

לא זוכרת שהלכנו לחתונות. כשאחי נולד עשו אצלנו את מסיבת ברית המילה בבית. וכשהייתה לו בר-מצווה עשו לו מסיבה בחצר. באו גם הקרובים מבאר שבע ואמי לקחה אישה שעזרה לה בבישולים. אני זוכרת שניקינו את החצר מהעשבייה. לבנות לא חגגו בת מצווה. החיים היו מאד בצמצום והורי היו מאד חסכניים.

אבי לא עבד באופן קבוע עד שאמי נכנסה לשותפות בחנות עם מכר. חנות לשמיכות ואז הוקל במעט. אפילו ספרים לתיכון לא קניתי, כי לא אמרתי לאמי שצריך, כדי לא להכביד. למדתי בלי ספרים. בהפסקות לקחתי ספרים מחברותי והכנתי שיעורים.

זיכרונות משנות העשרים

בתקופת נערותי הסגנונות המוזיקליים היו: ה"רוקנרול" היה הסגנון הבולט ביותר כשמיצגיו הבולטים הם להקת ה"ביטלס", בישראל בלטו השירים הישראלים שרבים מהם נכתבו ע"י משוררים ולכן רמת העברית שלהם הייתה גבוהה. נערכו פסטיבלי שירים בהם נבחרו השירים שהקהל אהב. הזמרים הבולטים היו: יהורם גאון, אריק איינשטיין, חווה אלברשטיין, אילנית, מירי אלוני. הצמדים: "הדודאים", "הפרברים" ועוד.

היה נהוג לרקוד בחברה סלונית. היינו נפגשם בבתים של החברים ולרקוד. הריקודים המאפיינים היו: סלאו, רומבה, צ'ה צ'ה צ'ה, רוקנרול, טוויסט לקראת סוף התקופה התחילו ריקודי דיסקו פחות מסוגננים. הזמרים הבולטים בערבים אלה היו: אלביס פרסלי, בובי דארין, פול אנקה, פרנק סינטרה, ניל סדקה. בשנות השישים הבילוי העיקרי היה לראות סרט. אמצעי התקשורת היה הטלפון שלא היה בכל בית. היו טלפונים ציבוריים באמצעות אסימונים. (עיגול מתכתי שבתוכו חור).

לא היה לנו רדיו, כי היה מוצר מותרות. היו עיתונים. הורי היו קונים "את" העיתון ההונגרי "אוי קלט" (המזרח החדש). ובסוף שבוע עיתון בשם הט (השבוע). הורי היו מנויים בספרייה הונגרית ואני בספריית "בית רמז" בנתניה ומאוחר יותר בספרייה העירונית.

התאקלמות בארץ

אני נולדתי בישראל. השפה שבה דיברו בבית הייתה הונגרית, כי הורי לא ידעו עברית ולא היו אולפנים. גם לא היה זמן ללכת לאולפן, כי מייד היו צריכים לעבוד, כדי לפרנס את המשפחה. הייתה לי סבתא אחת ששרדה את השואה ולא היה מי שיעזור. הורי הגיעו לכל מה שהגיעו בזכות עצמם. לא קיבלו מענקים ולא עזרה.

הורי עלו בשנת 1947 כנראה ביוני. מקפריסין שם שהו אחרי שהבריטים גרשו את אונייתם "כנסת ישראל" שבה הגיעו מאירופה, מחופי יוגוסלביה. הורי הגיעו אחרי מחנה המעצר בעתלית למחנה עולים ליד חיפה ומשם לשכונת "טוברוק" בנתניה. משם עברו לשכונת ה"פרוגרסיבים" שהייתה צמודה לנווה איתמר ובמהלך השנים הבאות קיבלה את שמה מהשכונה הוותיקה אליה הייתה צמודה "נווה איתמר".

אני זוכרת שתמיד גרנו בבית. ב"טוברוק" היה זה בית בן שתי קומות שגרו בו שמונה משפחות. בכל דירה שתי משפחות. לכל משפחה חדר ומטבח משותף ושירותים משותפים. במשך הזמן בנו מטבח נוסף בתוך ה"הול" כדי שהנשים לא תריבנה. משם עברו הורי אחרי ארבע שנים לשכונת הפרוגרסיבים לבית חד קומתי עם שטח אדמה. ושם נשארו עד לפטירתם. הם יצרו משק לתפארת עם גינת ירק ובעלי חיים שסיפקו את התצרוכת של הירקות והפירות, הבשר והחלב. השכונה כללה ילדים רבים והיינו משחקים יחד ברחובות. לא נכנסו כלי רכב, כי לא היו כבישים בשכונה.

הייתה לנו ילדות מאושרת. כולם היו חברים ולמדנו באותו בית ספר בשכונה. לכל שכבת גיל הייתה חבורה. היו יחסי שכנות מאד טובים, היו משאילים דברים זה לזה. הייתה צרכנייה לקניות. אמי התחילה גם לתפור, כדי לשפר את הפרנסה. אבי לא תמיד עבד והיה קשה.

בעת הכרזת המדינה הייתי בת 5 חודשים. הורי כבר אינם בין החיים כך שאין אפשרות לשאול איך הרגישו. בכיתה ד' התפצלנו לבתי ספר שונים, כי עברנו ללמוד בעיר נתניה. אבל הדבר לא שינה לגבי החברויות. החברים היחידים היו החברים מהשכונה.

גם היום יש לנו קבוצת וואטסאפ של ילדי השכונה ואנחנו מתעדכנים.

אהבה ומשפחה

בשנות העשרים הקשרים בין גברים ונשים נוצרו ע"י היכרויות מהצבא או מכרים הכירו בין בני הזוג. במקומות בילוי, על שפת הים, במקומות לימוד. גם בעיתון היו מפרסמים מודעות לכאלה שהיו מעוניינים להכיר. היו פונים ישירות לבת הזוג, בדר"כ הבחורה הייתה מחכה שהגבר "יתחיל איתה" כמובן, שקודם היו מבטים או שליחת פתק/מכתב. היו מטיילים יחד, הולכים למקומות בילוי יחד, לריקודים או לסרט. בבתים היו חברות סלוניות, בילו בריקודים.

רוב ההורים היו מרוחקים מהילדים, לא הייתה פתיחות. ההורים היו מזהירים, אבל כמעט לא דיברו ממה יש להיזהר. לא היה חינוך מיני ואת הידע המועט למדו מספרים. בסרטים כל קשר אינטימי הוצנע ולא הראו על המסך יותר מאשר נשיקה.

המשפחות היו מבלות יחד בארוחות. משפחתי לא נסעה לטיולים משותפים, לא הייתה מכונית. נסענו לבקר קרובים וחזרנו הביתה באוטובוס. בחופשות היה נהוג להחליף בין הילדים. נסעתי לקרובים לשבוע שבועיים וילדיהם באו אלינו.

הקמת משפחה: הכרתי את בן זוגי ע"י חברים משותפים. הם הזמינו את שנינו לליל שישי ואח"כ הוא הזמין אותי לצאת איתו. נולדו לנו ארבעה ילדים: שלושה בנים ובת. יש לנו עכשיו חמישה נכדים ועוד שניים עומדים להיוולד עוד השנה. השישית תהיה נכדה.

אין לנו נינים, כי התחתנו מאוחר יחסית לתקופתינו וגם ילדינו התחתנו מאוחר. כך שאין סיכוי לנינים אולי אם אחיה עד 100. הבן הבכור הוא מהנדס חשמל ומחשבים בעל תואר שני הוא גר בתל-מונד. בעל תפקיד בכיר בחברת סטארטאפ, בני השני דוקטור לביולוגיה גר בגבעתיים והוא עובד בכיר בחברת התרופות פייזר. הבן השלישי מהנדס מים גר בנתניה והוא עובד בעיריית נתניה כמהנדס אחראי במחלקת הניקוז. בתי הנדסאית תקשורת חזותית גרה בנתניה ועובדת בחברת פירסום גדולה כ"טראפיק" (מתאמת בין המחלקות השונות). היא מעצבת גרפית במקצועה.

סיפורו של חפץ – מנורת האבן

החפץ שעליו אני רוצה לספר הוא מנורה מאבן, שאבי גילף במחנה המעצר בקפריסין. הורי הגיעו לקפריסין בסוף נובמבר 1946, אחרי שגירשו את ספינתם "כנסת ישראל" אתה הגיעו ארצה ממחנה הפליטים בו שהו אחרי השואה. הם שהו במחנה עד יוני 1947.

אמי הייתה לפני לידה וכדי לחסוך ברשיון עלייה שלחו את הנשים בהריון קודם כל וביוני 1947 נולדתי במחנה המעצר בעתלית. בקפריסין, כנראה, לא היה מה לעשות ואבי לקח את האבן המקומית וגילף את המנורה. יש לה קנה אחד יותר מדי, כי, כנראה, לא כל כך התמצא ולא ידע שהמנורה בבית המקדש כללה 7 קנים. על המנורה כתוב תש"ז.

הזוית האישית

נהנינו לחוות יחד את ההסטוריה הפרטית של פרחיה שהיא בעצם חלק מההסטוריה של העם היהודי.