מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בלידס, אנגליה בשנת 1941. בתקופת מלחמת העולם השנייה. אבי שירת בצבא הבריטי ועמד להישלח לאירופה כדי להילחם בנאצים. הוא בנה קרוואן ומיקם אותו בחווה הרחק מהעיר, כיוון שפחד שיופצץ על ידי הגרמנים. אמי הייתה בודדה וחזרה לבית הוריה בלידס, כך שגדלתי עם סבי וסבתי. לא ראיתי את אבי למעלה מחמש שנים, אך מידי פעם הוא שלח לי צעצועים שהכין מעץ. בכל בוקר סבי לקח אותי אתו לבית הכנסת הממוקם מעבר לכביש מול ביתנו. סבי היה נשיא בית הכנסת וכולם אהבו אותו. לא היו לנו פירות במהלך המלחמה וביצים ומאכלים רבים אחרים ניתנו בקיצוב. לכולנו היו פנקסי הקצבה. אמי הכינה כובעים לגברות שהיו באות לביתנו למדידה. בבית היה סלון, מטבח גדול ובאח היה תנור לבישול האוכל שלנו וארובה לחימום הבית כולו. בימי שישי אמי הייתה מנקה את הבית והזיכרון האהוב עליי הוא כשישבתי על כורסה גדולה במטבח ואמי דחפה אותה איתי סביב החדר כשהיא שוטפת את הרצפה. בשבת היה לנו גוי של שבת, שהיה בא לשים פחמים נוספים באש. סבי קרא לי סיפורים ולימד אותי לקרוא ולאהוב ספרים. הייתי אחת הילדים המעטים בבית הספר המקומי שידעו לקרוא אך מאוחר יותר, כשהלכתי לבית ספר טוב יותר, הייתי הילדה היחידה שלא ידעה לכתוב ועברתי מספר שנים אומללות בניסיון להדביק את הפער. סבי וסבתי מעולם לא רצו לדבר על שורשיהם וכששאלתי מאוחר יותר את סבתי, היא אמרה לי לשתוק, שכן מלך אנגליה היה טוב אלינו.

 

כשמלחמת העולם השנייה הסתיימה אבי חזר אלינו ועם הזמן נולדו לי אח ואחות. בשלב מאוחר יותר, כשאבי עבד קשה יותר, היה לנו בית משלנו עם גינה לגדל בה מזון. הלכתי לבית הספר מתשע עד ארבע ובכל יום, אחרי בית הספר, הלכתי ל"חדר" ללמוד תנ"ך ועברית. רוב הילדים היהודים בכיתתי היו בנים. חזרתי הביתה בשש אחר הצהריים והיו לי שיעורי בית לעשות, כמו גם תרגול מוזיקה. פעם בשבוע הלכתי לשיעור פסנתר. שמרנו את כל כלי הפסח שלנו במרתף וכולנו עזרנו לשאת אותם במעלה המדרגות. לסבי וסבתי היו מחבתות נחושת עצומות שנשמרו במיוחד לפסח, בהן אמי הכינה "אנגימך" – שימורים מסלק אדום ו"אינברס" – ממתק מגזר. כולנו עזרנו בערבוב התערובות הממותקות וכשהן היו מוכנות, נתנו אותן למשפחה ולחברים לפסח מתוק.

 

בפברואר 1952 ג'ורג' מלך אנגליה מת ובאותו יום עשיתי מבחן חשוב לבית הספר התיכון. משאלתו הגדולה ביותר של אבי הייתה שילדיו יזכו לחינוך טוב, שכן היה עליו לעזוב את בית הספר בגיל שתיים עשרה וללכת לעבוד. אחרי שש שנים בבית הספר התיכון מינו אותי לראש הבית, מה שהיה כבוד גדול לנערה יהודייה. בשלוש השנים הבאות הלכתי לאוניברסיטת שפילד וכשהייתי שם הקמנו את "בית הלל", הפעיל עד היום, כדי שלסטודנטים יהודים יהיה בית חברתי. הכרתי את בן זוגי, הווארד, כשעדיין למדתי בבית הספר. הלכנו לבתי ספר שונים ומאוחר יותר לערים שונות כדי ללמוד. עשיתי תואר בזואולוגיה והפכתי למורה לביולוגיה. הוא נהיה לרופא שיניים. התחתנו כשהוא עדיין היה סטודנט. מאוחר יותר הבאנו לעולם שלוש בנות והשתקענו בלידס, שם שתי המשפחות שלנו גרות. אהבנו להיות עם המשפחות שלו בשבתות ובחגים וגרנו קרוב מאוד אליהן.

 

שנינו היינו מעורבים בעזרה ליהודים אחרים. שנינו עבדנו כדי לעזור לישראל. הייתי יושבת ראש קבוצת ויצ"ו מקומית. הווארד עבד עבור הקרן הבריטית המרכזית שהצילה יהודים מכל העולם: אירופה, מדינות אפריקאיות. הזדהינו עם יהודים שלא יכולים לעזוב את רוסיה ונרדפים מכיוון שעל המסמכים האישיים שלהם כתוב "יהודי". הפכתי ליושבת ראש הקבוצה ה- 35 בלידס וניסינו לערב את המקומיים, יהודים ולא יהודים, לסייע לנו לאמץ אסיר ציון או משפחה מסורבת עלייה. העבודה השתלטה על חיינו, שכן המידע היה מגיע יומם וליל בטלפון, או שיהודי נעצר באישומי שווא וניסינו להעביר את החדשות בתחנת הטלוויזיה המקומית או בעיתונים באמצעות הפגנות ברחוב. אנשים התעניינו והיינו הולכים לקבוצה בכנסייה או קבוצת איגוד מקצועית כדי לספר להם שמישהו במקום העבודה שלהם נעצר או פוטר מעבודתו כיוון שהיה יהודי. עבדנו עם קבוצות נוספות בכל רחבי העולם וערבנו את הממשלות וניסינו לגייס השפעה. ברגע ששמו של "היהודי ברוסיה" היה מוכר, זה הגן עליו, הוא כבר לא היה יכול להיעלם סתם כך. ערכנו פגישות בביתנו וגם ילדינו הפכו למעורבים בעבודתנו. בנוסף, הווארד ואני לקחנו מדען בריטי מפורסם למוסקבה, שם הוא נתן הרצאות למדענים רוסים שפוטרו מעבודתם כי ביקשו אישור לנסוע לישראל ונזקקו לשמור על קשר עם עמיתיהם. לקחנו במזוודות שלו ג'ינסים של "ליוויס" שהמסורבים יוכלו למכור בשוק השחור ולקנות אוכל. פגשנו חברים רבים עימם נשארנו בקשר במשך כמה שנים לצורך הבאת תרופות, מזון וסחורות למכירה. אידה נודל לא הרשתה לנו ללכת לבד ברחובות בלילה ואכן כל המסורבים הגנו עלינו. עזבנו עם מזוודות ריקות ועם הבגדים עימם הגענו. אנחנו גאים לומר שזה אחד הדברים הטובים ביותר שעשינו אי פעם בחיינו.

 

ישראל תמיד הייתה חשובה לנו והרגשנו שכיהודים, אין מקום טוב יותר להביא אליו את ילדינו. לכן ב- 1977 עשינו עליה. עזבנו את החברים והמשפחה והגענו למרכז קליטה במבשרת ציון, בדיוק ביום ביקורו של סאדאת. זכינו לעמוד עם ילדינו על הגשר שמעל הכביש המהיר לירושלים ולראות את מנחם בגין ואנואר סאדאת נוסעים לירושלים. כולנו התפללנו שזו תהיה תחילתו של עידן חדש.

 

בישראל המשכתי בעבודתי עבור יהודי ברית המועצות וגיליתי שגם ראש הממשלה הנפלא בגין דאג להם מאוד. הוא נתן לנו כל עזרה שהיה יכול. בעבר ניגשתי לרבין כדי להגיד לו שזה עצוב שכל כך הרבה חברי כנסת ישראלים לא מבינים את הסיפור של יהודי ברית המועצות. מאוחר יותר הזמנו את כל חברי הכנסת לארוחת אסירים במלון המלך דוד וביקשנו מהם לאמץ באופן אישי אסיר ציון. הפרס הגדול ביותר שלנו הוא לראות היום את אסירי ציון לשעבר מברית המועצות, כמו נתן שרנסקי ויולי אדלשטיין, מחזיקים במשרות גבוהות במדינה שאליה נאבקו להגיע.

 

תשע"ה, 2015