מאגר סיפורי מורשת

רקע

סבא שלי פסח לב נולד במונטריאול שבקנדה, אבא שלו עבר מפולין לקנדה. אמא שלו עברה מאוקרינה לקנדה והם נפגשו במונטריאול, וסבא שלי גדל ברחוב קלרק במונטריאול . והוא סיפר לי שסבתא שלי אילנה נולדה בחיפה, ויותר מזה כל הדורות אחורה גם הם נולדו בחיפה.

החיים במונטריאול

בילדותו, סבא היה משחק עם חברים שלו ברחוב. באותה תקופה לא היה מדאיג להסתובב כך. הרחוב היה בלב האזור היהודי וכל החברים של סבא היו יהודים.

בשעות הפנאי הם היו משחקים רוגבי עם כדור גרב שהיה ממולא בסמרטוטים כי לא היה כסף בשביל כדור אמיתי.

יום אחד אבא של סבא שלי חזר מהעבודה עם כדור רוגבי אמיתי ונתן אותו לסבא שלי ואז הוא נהיה הילד הכי פופולרי בשכונה.

סבא היה משחק בחוץ בחורף בשלג ושם לעומת הארץ היה המון שלג (הוא סיפר לי שהשלג הגיע בערך מהרצפה עד בערך הכתפיים שלי) , הם היו עושים ממנו בתי שלג (איגלו) אנשי שלג ועוד . פעם אחת הם בנו רכבת ובתוכה היה מקום לעשרה ילדים, וכל לילה היה עובר שם מין טרקטור כזה שהיה אוסף את השלג שואב אותו ומעביר למקום אחר. בכל לילה ילד אחר נשאר ער ושמר על הרכבת שהטרקטור לא ישבור אותה וייקח אותה.

שלג במונטריאול 

כשהגיעו הטלפונים הראשונים היה קו מקביל למספר משפחות (כמו שיש היום בחלק מהבתים בטלפון המשפחתי) לפעמים היו צועקים אחד אל השני כדי שירדו מהקו כדי שגם הם יוכלו לדבר.

הם גרו בבית בקומה השנייה. לפעמים היו הוא ואבא שלו היו מפנים את הרהיטים ומשחקים כדור רגל בכל פעם, השכנים מהקומה התחתונה (הקומה הראשונה), היו עולים וצועקים עליהם כי הם היו דופקים על הרצפה ועושים רעש, מה שהיה מצחיק זה שהם היו לפעמים עולים גם כשלא היה רעש וצועקים, ואכן הזמנים לא השתנו וגם לנו יש זוג שכנים כזה.

כשסבא שלי היה בן 10, הם יצאו לנופש (היו מחליפים עם מישהו בית והם היו גרים בבית השני לתקופה קצרה) של שבוע . במהלך הנופש אימא של סבא שלי התחילה לחלות , וכתוצאה מכך הם היו צריכים לחזור קודם . ובמשך זמן רב אימא שלו ( של סבא שלי) שכבה בבית במיטה ולא זזה, סבא שלי היה צריך לראות את אבא שלו מזריק לה כל הזמן זריקות הוא ראה אותה סובלת, כעבור כמה חודשים היא נפטרה. כשהיא נפטרה סבא שלי היה כבר בן 11 היה לו מאוד קשה להתגבר על כך . וגם עכשיו כשהוא סיפר לי ראיתי כמה דמעות זולגות על פניו.

סבא היה חבר בתנועת נוער שחינכה לעליה לישראל. במסגרת התנועה הוא היה הולך לפעילויות פעם בשבוע וגם יצא למחנה קיץ של התנועה. על יד עיר בשם שלושת הנהרות היה המחנה קיץ. היו ישנים בבקתות והיו פעילויות וסדר יום, בגיל 12 הדריך שם מחנה. כל מחנה נמשך בין חודש לחודשים. בסוף כל מחנה הינו יוצאים לכנס בניורק והינו גם מטיילים שם. באחד מהמחנות יצאנו לטיול ובדרך חזרה קיצרו את הדרך והלכו לאיבוד. אבל היה בהמשך הדרך הר אז ידעו שמאחוריו יש כביש. הם עלו על ההר ופתאום ראו שיש ירידה ממש גדולה. הם לא ידעו מה לעשות המשיכו לעלות עוד קצת וראו שלולית. כזאת דילגו מעליה והמשיכו לכביש ומהכביש כבר אספו אותם.

העלייה לארץ

בגיל 16 עלינו ארצה. נסענו ברכבת לניורק כשהגענו לניורק לאבא שלי היה אח ושמו סידני והוא התרים הרבה מאוד כסף לישראל. פעם אחת הוא הלך לפושע מהמאפיה וביקש ממנו כסף הפושע שאל למה אתה תורם כסף לישראל כאשר אתה גר בניורק סידני חשב וחשב וענה לו אני אוהב את ישראל כמו אמא שלי ואת ניורק כמו אבא שלי ומאז אותו הפושע כל שנה היה תורם כסף.

יום לפני הנסיעה הלכנו לאכול במסעדה בשם מינידס המסעדה הזאת הייתה מוכרת כמסעדה של פושעים. שם אכלנו את הארוחה האחרונה שלנו ליפני הנסיעה לארץ.

הגענו לארץ באניה לחיפה ובחיפה חיכה לנו טנדר שלכך אותנו לקיבוץ חפציבה.

קצת אחרי שהגעתי קיבוץ יצאתי לטיול בארץ. את הטיול עשיתי בטרמפים נסעתי טרמפ עם חיילים. החיילים נסעו לבסיס הגעתי לבסיס צבאי שם לקחו אותי לתחנת המשטרה הצבאי. אני והשוטר אכלנו ביחד אותה ארוחה נשארתי שם לילה בתא מעצר ויום למחרת אמרו לי "אסיר צא לחופשי!" לאחר טיול ארוך בנגב סבא חזר לקיבוץ ושם סיפר לו אבא שלו שהמשטרה הגיעה באמצע הלילה ואמרו שסבא פרץ לכור האטומי ומאז סבא היה ה"מומחה לאנרגיה אטומית".

שרות צבאי

הייתי חייל בחיל אוויר ביחידת תחזוקה.

בצבא היה אסור לשחק קלפים על כסף ופעם אחת סבא שלי שיחק ותפסו אותם בפעם הזאת.

ב"משגב עם"

משגב עם 

אחרי הצבא סבא שלי עשה שנת שירות בקיבוץ משגב עם שהיה על גבול לבנון. בשנת 1965 התחילו התקפות קטנות על הקיבוץ והינו יושבים במארבים קטנים ומחכים למחבלים. בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים ועד אז סבא היה חובש צבאי (מילואים) הוא היה בתחנה לאיסוף פצועים ובתחנה קיבלו המון פצועים.

ביום השישי למלחמה היה התקפה של הצבא הישראלי על רמת הגולן וסבא שלי היה בין הכובשים של רמת הגולן, הצבא הסורי ברח מהבסיס שלו ואנחנו "כבשנו" את הבסיס שלהם. אמרו לנו – החיילים לא לגעת בדברים שלהם אבל רוב החיילים התפתו ולבשו מדים חדשים שלהם וכיוון שהסורים לא ידעו כל כך לשמור על היגיינה אז הם הותקפו על ידי צבא של תיקנים.

לקיבוץ היו באים הרבה גרעינים (קבוצות אנשים שבאים להתיישב שם). באחד הגרעינים באה סבתא שלי סבתא אילנה. בקיבוץ היה נהוג שמי שהיה בגרעין היה מתארח אצל התושבים. אצל סבא שלי התארחה אילנה (סבתא שלי) ושלמה באיזה שהו שלב שלמה החליט שהוא לא רוצה לבוא וסבתא שלי המשיך לבוא והם התאהבו. התחתנו חתונה "קיבוצית" עם עוד זוג.

בערך שנה אחר כך אמא שלי נולדה ולאחר כמה חודשים פרצה מלחמת יום כיפור וסבא גויס לחצי שנה לצבא. (חלק מהזמן הם לחמו ובשאר הזמן הם היו רק בכוננות) לפחות הפעם היה מותר לשחק קלפים!

4 שנים אחרי שאמא שלי נולדה לסבא לי עוד ילדה נעמה.

שליחות בארה"ב

בשנת 1979 נסענו לשליחות בארצות הברית ברוצ'סטר ניו יורק שם ייצגנו את מדינת ישראל ועשינו תכניות איך להביא אנשים לארץ, למדנו עברית ואפילו עזרנו לאנשים להגיע לארץ. התראיינתי כמה פעמים לעיתון ואפילו פעם אחת לטלוויזיה.

טיילנו המון בארצות הברית. היה לנו אוטו ולאוטו קראו "חיימקה", עשינו טיול ארוך מאוד חצינו את ארצות הברית עד לאוקיאנוס השקט כשהגענו לאוקיאנוס השקט פנינו דרומה ונסענו עד סן-פרנסיסיקו ואחר כך חזרנו דרך הפארקים הגדולים של ארצות הברית. באחד הפארקים נעמה דודה שלי פגשה איש אחד והיא סיפרה לו איפה היינו והוא אמר שהוא גר בארצות הברית והוא אף פעם לא היה במקומות האלה.

בזמן שהיינו בארצות הברית עשינו טיול ברוצ'סטר ותוך כדי שמענו שפרצו מחבלים לבית ילדים שהיה אמור להיות של דודה שלי.

החזרה ארצה

בשנת 1981 חזרנו ארצה כעבור שנה השלמתי את הלימודים באוניברסיטת חיפה ועברנו לגור בחיפה .

בחיפה עבדתי בתור מנהל בית ספר ומקצועי ואחר כך בתור מנהל מרכז קליטה. לבסוף חזרתי להיות חקלאי וקיבלתי עבודה במשק החקלאי עד שיצאתי לפנסיה.

גרושים ושיקום המשפחה

בשנת 1999 התגרשתי מאילנה (סבתא שלי) וכדי להירגע מהפרדה יצאתי לטיול גדול להודו אחרי חודש וחצי בהודו חזרתי ארצה פגשתי את אתי והיא החברה שלי עכשיו.

בשנת 2004 נולדה לי נכדה ראשונה (נטע (אני) בשנת 2007- נולד לי נכד שני (עומר).

בשנת 2010 – נולדו לי שני נכדים בן ובת בהפרש של שבועיים הראשון (נדב) והשנייה (נגה) ובשנת 2013 נולד לי עוד נכד בשם שחר.