מאגר סיפורי מורשת

סבתא שהלה נולדה בעיר טהרן שבאיראן וגדלה שם יחד עם הוריה וארבעת אחיה ואחיותיה. לאחר כמה שנים עלתה לארץ. בארץ התחתנה עם יצחק והם הביאו יחדיו שני ילדים לעולם. לאחר כמה זמן התגרשו השניים וכמה שנים לאחר מכן התחתנה עם יחיאל וביחד הם הביאו עוד ילדה לעולם. כיום סבתא שהלה גרושה פעמיים עם שלושה ילדים וארבעה נכדים.

סבתא שהלה

ההכנות לחג

סבתא מספרת: "כל תחילת פסח היינו מנקים את הבית, מארגנים עגלת כלים ושוטפים אותם, אך לא היינו עושים ביעור חמץ מכיוון שבאיראן לא היינו כל כך מחמירים. היינו אוכלים מצות והיו עוגיות מיוחדות רק בחג.

מנהגים ומוזמנים

בערב החג חגגנו עם המשפחה הקרובה בלבד. רק אחים, אחיות, סבים, סבתות, דודים ודודות. היינו מכינים חרוסת ביתית. היה לנו מנהג פרסי מיוחד: בשיר "דיינו" נהגנו להכות אחד את השני בעזרת בצל ירוק בכדי להזכיר את הסבל שהיה לנו במצרים. היינו קוראים את הגדת הפסח יחד עם מנהגיה, אך בניגוד להיום לא היינו מחביאים את האפיקומן.

משפחתה הגרעינית של סבתא

מאכלים

בדרך כלל הפרסים אוכלים אורז עם קטניות בכמות רבה, אך לפני החג היינו בוררים את הקטניות והאורז בשביל שלא יימצא חמץ באורז ובקטניות. בחג היו מייבאים תפוחים ובננות מיפו ואלו לא היו פירות שהיו רגילים אליהם באירן בתקופה זו. כאשר הפירות היו מגיעים הביתה, היה ריח מיוחד שלא היינו רגילים אליו וזה ריגש אותנו.

משפחה וביקורים

היינו מאוד מתרגשים לקראת פסח מכיוון שלא היינו נפגשים הרבה עם הדודים והדודות שלנו. גם מהניקיונות נהננו. היה מנהג של ביקורים – נהגנו לבקר את הסבים והסבתות ביום השני לחג וזו הייתה חובה, היינו מבקרים את כל הקרובים. כל תושבי השכונה היו עורכים שולחן יפה וכולם היו עוברים בין הבתים. היינו רואים אצל כולם את הפירות ואת העוגיות המיוחדות והרגשנו שיש בקרבתנו עוד יהודים וזו הייתה הרגשה נפלאה. הייתה הרגשה אמיתית של חג שהוא שלנו.

סבתא בילדותה

בבית הספר

בבית ספרנו לא הייתה מתקיימת חופשת פסח, למרות שזהו בית ספר יהודי ובבית הספר לא היה הרבה דגש על החגים. היו מספרים מעט על יציאת מצרים. בית הספר היה תחת פיקוח ממשלתי ולכן לא רצו שילמדו כל כך הרבה על היהדות. במבט אל העבר אני חושבת שהיו צריכים לשים דגש גדול יותר על היהדות ועל החגים.

כיום

בארץ כיום שומרים הרבה יותר מאשר באירן – שם לא הקפידו על החמץ, ואילו פה בארץ, מקפידים על מנהג החמץ. באירן היינו נזהרים מלאכול כל דבר, מכיוון שלא הייתה השגחת חמץ. פסח באיראן בתקופה ההיא לא היה כמו היום."

הזוית האישית

בר: הסיפורים אשר סבתא סיפרה לי עניינו אותי מאוד, חלקם סיפורים שלא הכרתי וגיליתי דברים רבים על סבתי.

שהלה: מאוד נהניתי והתרגשתי לספר לנכדי את סיפורי והסיפורים גרמו לי לחזור לתקופת ילדותי, זו הייתה חוויה מדהימה בשבילי.