מאגר סיפורי מורשת

שמי איוי קיצור של השם אוולין שאימא שלי בחרה מתוך פרסומת של תינוקות.

ההורים שלי ברחו מצ'כיה באנייה "סקריה" של תנועת בית"ר, בהגיעם לארץ בשנת 1940 נשלחו למאסר בעתלית על ידי הבריטים ושוחררו כעבור חצי שנה ואז נישאו. ההורים של אמי נרצחו בשואה והורי אבי ניצלו.

השם שלי בבית הספר היה בלה על שם סבתא של אבא שלי. וכך עד שמלאו לי 40 שנה נקראתי איוי בקרב המשפחה ובלה בקרב החברים ובמסגרות החינוך. נולדתי בתל אביב בזמן מלחמת העולם השנייה כשהצבאות של היטלר הגיעו למצריים ואמי סיפרה לי שזה היה מאוד מאוד מפחיד.

משפחתי

הדירה שלנו הייתה דירת חדר אחד בלבד עם פינת בישול ואני זוכרת היטב את החיילים הבריטים שהסתובבו עם הנשק שלהם וכשיצאתי למרפסת הם לפעמים היו מפנים את הרובה אלי כדי להפחיד אותי אני גם זוכרת את כיכר דיזינגוף שהייתה מכוסה בדשא עם מזרקה יפה. אבי ואמי היו באצ"ל. אבי נלחם ממש ואמי סיפרה לי שהחביאה עלונים בעגלת התינוק שלי והדביקה אותם על לוחות מודעות אני זוכרת בהתרגשות את הערב שבו הצביעו באו"ם על הקמת המדינה שאבי לקח אותי על כתפיו וירדנו לשפת הים ורקדנו עם אלפי אנשים שמחים ומאושרים.

שפת האם שלי היא גרמנית ורק כשהגעתי לגן ילדים בגיל 5 למדתי עברית.

אחי נולד באותה דירת חדר ב שנת 1950 והזיכרון הכי משמעותי שלי מאותה תקופה הוא שאמי הייתה מאזינה כל יום בצהריים למדור "חיפוש קרובים" ברדיו בתקווה לשמוע על קרובים שניצלו.

שנות ילדותי הראשונות עברו עלי בת"א, שם נולדתי, אמי לא עבדה ומדי פעם היינו הולכות אחה"צ לבית קפה "גינתי ים" ברח" הירקון שם ניגנה תזמורת  ואמי פינקה אותי בעוגה.

תעודת הלידה שלי – תעודת לידה במדינת פלסטינה

לפעמים גם היינו הולכות לים שם אימא ניסתה להאכיל אותי ב"אוכל בריא" כי הייתי רזה מאוד. אבי נעדר הרבה מהבית. בבקרים היה בפעילויות  המחתרת ובערבים עבד לפרנסתנו כברמן ב"חינגה בר", מה שמכונה בימינו – פאב, ברחוב גאולה. העיסוק הזה הציל אותו ממעצר. בוקר אחד הובאו הגברים לכיכר דיזנגוף לתשאול ואחד המפקדים הבריטים זיהה את אבי  מהפאב ואמר לו" מה אתה עושה כאן? לך הביתה לישון, נתראה בערב". אבי גם סיפר לי שבבניין בו גרנו, ברחוב פינסקר, היו חברים ששרתו ב"הגנה" והם ידעו שאבי חבר אצ"ל וסיכמו שהחברות נשמרת ולא מלשינים אחד על השני.

כשפרצה מלחמת השחרור אבי השתתף בכיבוש יפו ואני זוכרת את הפליטים שבאו להתגורר בלובי של הבניין  וכל השכנות דאגו להביא להם אוכל. אבי התגייס לצבא הגנה לישראל שהוקם אז ובהיותו חבר במחתרת "המורדים" כפי שאצ"ל ולח"י כונו, קיבל מספר אישי שונה , 99142, שעל פיו יזוהה. אני חושבת על זה כמה גזעני ופוגעני זה היה. אבי גם לא קודם מעבר לדרגת רב-סרן בצבא הקבע  ובכל זאת גויס למוסד ועסק במרוקו בהעלאתם החשאית של היהודים משם.

בכיתות א' ו- ב' למדתי משמרת שניה בבי"ס "תל נורדאו" משעה 12-16. בבקרים אמי הייתה מטפלת בילדים שהוריהם עבדו והלכנו איתם לגינה ציבורית, שם שיחקנו ואכלנו ארוחת בוקר, ולאחר שפיזרנו אותם בבתיהם אמי פינקה אותי בלחמנייה טרייה ובכוס חלב טרי שנמזג ישירות מדוד נירוסטה ענק בחנות של "תנובה". מכיוון שהייתי רגילה לישון בצהריים, הייתי נרדמת בכיתה כשראשי מונח על השולחן וקרני השמש מחממות אותי דרך החלון.

השנים הראשונות שלאחר קום המדינה היו קשות כלכלית. היה מחסור באוכל ולכן חלקו לכל משפחה תלושים שאיתם הלכנו לקנות במכולת ואצל הירקן. אני זוכרת אותי עומדת בתור אצל הירקן בכיכר דיזנגוף ובמכולת מבקשת מדי פעם שיתנו לי פס חמאה במקום אבקת ביצים שהייתה בלתי אכילה בעיניי.

לאחר שעות ביה"ס היינו נפגשים בבית הקפה שלנו, קפה באום, בכיכר דיזנגוף. האימהות פטפטו ואנו הילדים שחקנו במחבואים וישבנו על "הברזלים". היינו חבורה קטנה ומאד מלוכדת ואהבנו להיפגש.

בסופי שבוע כשאבי היה מגיע מהצבא היינו מטיילים יחד לדוכן של ממתקים מחו"ל והיינו קונים מסטיק בזוקה לכול אחד מאתנו והיינו צועדים ברחוב ומנפחים בלונים עם המסטיק. זה היה ביחד מאוד מאוד משמעותי עבורי.

כשאחי נולד, דודי מארה"ב שלח לנו חבילות עם חיתולים ומוצרי מזון שונים. זה היה סיוע משמעותי מאוד עבור המשפחה. בימי שישי הייתה הכתה שלי מתאספת בכיכר דיזינגוף ומדי פעם אני הגעתי עם אחי התינוק כדי שהוריי יוכלו לנוח. במוצ"ש מדי שבוע הייתי הולכת עם מלקחיים מיוחדים לקנות גוש קרח כדי לשים במקרר שהיה בזמנו. החורף של שנת 1950 זכור לי במיוחד כי קרו בו שני אירועים מיוחדים:

1.באותו חורף ירד שלג כבד בתל אביב, תופעה נדירה בעיר הזאת, וזאת הייתה חוויה מקסימה לבנות אנשי שלג עם החברים בבית הספר.

2.דודי, האח הצעיר של אבי, הגיע במפתיע לארץ לאחר ששרד את השואה בגרמניה. הוא היה איש מקסים חבר במושב הבונים ואהבתי לנסוע אליו בחופש הגדול. הוא נהרג במושב בתאונת עבודה בהיותו בן שלושים.

לסיכום: שנות ילדותי זכורות לי לטוב למרות שלפעמים לא היה לי מה לאכול אלא לחם ובצל יבש, שחיינו ארבע נפשות בדירת חדר, ויחד עם זאת היינו יורדים לחצר משחקים בקלאס ובחמש אבנים ועושים תחרות מי מגדל תולעי משי יותר מרשימות. והכי חשוב שאנחנו כבר אזרחי ישראל ולא פלשתינה.

הזוית האישית

הללי: היה לי מאוד כיף בתכנית ולמדתי דברים חדשים ומעניינים על סבתא.

סבתא איוי: אני נרגשת מתכנית זו ומודה על הליווי וההנחיה של המורה.