מאגר סיפורי מורשת

בחרתי בשיר "אֲנִי מַאֲמִין"

השיר בגרסתו המקורית בוצע ע"י נחמה הנדל ולאחר מכן ע"י הרבה מבצעים ויוצרים שונים.  השיר מדבר על חלומו של המשורר לעולם טוב יותר שבו ישרור שלום בין העמים ואת אמונתו העמוקה בטוב שבאדם. המשורר מביא את חזונו שיום יבוא ועמנו גם הוא יזכה לחופש ודרור ויהיה כאחד העמים.

ישנם שירים שאנו אוהבים לשמוע בגלל הלחן שמדבר אלינו, ישנם שירים שאנו אוהבים לשמוע בגלל המסר המועבר בו וישנם שירים שהם גם וגם. שירים אלה מחזירים אותנו לתקופה או לאירוע משמעותי בחיינו, כזה הוא השיר "אני מאמין" של המשורר שאול טשרניחובסקי.

הייתי ילד בן 9 כשהפלגנו ממחנות העקורים בגרמניה ארצה באניית המעפילים עצמאות.

שני זיכרונות חרוטים בי מהפלגה זו:

בשעות היום יצאנו לסיפון לשאוף אוויר ומדי פעם היו מודיעים בכריזה על מדינות שהכירו במדינת ישראל שזה עתה קמה .לאחר כל הודעה כזאת קמו אנשים על רגליהם ושרו את התקווה.

לאחר מכן התנגן השיר "שחקי שחקי"…

כילד לא הבנתי את מילות השיר ומשמעותו, אך המנגינה נחרטה בליבי. ברבות הימים הרבתי לשמוע אותו מפי הזמרת בעלת קול הפעמונים נחמה הנדל. השיר מדבר על חלומו של המשורר טשרניחובסקי לעולם טוב יותר שבו ישרור שלום בין העמים ואת אמונתו העמוקה בטוב שבאדם. המשורר מביא את חזונו שיום יבוא ועמנו גם הוא יזכה לחופש ודרור ויהיה כאחד העמים. טשרניחובסקי כתב את השיר בהיותו בן 17 ב-1892, הלחין אותו טוביה שלונסקי (אביו של המשורר אברהם שלונסקי).

 קישור לאתר שירונט למילות השיר "אני מאמין"

סבתא רחל, (אשתי שתבדל לחיים ארוכים), שעלתה ארצה בשנת 1963 מדרום אמריקה, שהתה באולפן בקיבוץ אושה. ביובל ה-25 לעלית הקרקע של קיבוץ חניתה הקבוצה נכחה במסיבת שהתקיימה שם. גם אצלה נשאר בזיכרון הלחן של השיר "שחקי שחקי" שהושמע באירוע וכשהיא שומעת את השיר זה מחזיר אותה לאותם הימים של תחילת דרכה בארץ.

לנכדותיי האהובות יובל ואורן

אני כותב את קורות חיי שתחילתם סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה והשואה שעברה על עמנו, וכמה סמלי, אני כותב זאת ערב יום השואה במסגרת עבודתכם לקשר בין דורי. נולדתי לפני 79 שנה בעיירה קטנה בפולין בשם סקאלה בחבל גליציה למשפחה ענפה הן מצד אמי והן מצד אבי.

ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה נחתם הסכם בין גרמניה לרוסיה על חלוקת פולין ביניהם. לאזור שלנו נכנס הצבא הרוסי. עם כניסתו לעיירה שלנו התחילו מאסרים של יהודים שנחשדו בהתנגדות למשטר הקומוניסטי,  ביניהם גם אבי. עם מאסרו השלטונות הרוסיים הגלו אותי ואת אמי לסיביר.

הייתי בן 6 חודשים כאשר הועלנו על רכבת מסע והוגלינו משם. לאחר חודשים של תלאות בדרכים הורדנו בכפר נידח ואמי החלה במלחמת קיום קשה כדי לשרוד יחד איתי. לאחר כשנה שוחרר אבי (מרדכי, על שמו קרוי אביכם מוטי), והוא החל בפעילות להחזרתנו לפולין לאיחוד המשפחה.

אולם, תוך כדי כך פרצה המלחמה בין רוסיה לגרמניה. הגרמנים נכנסו לאזור של עיירת מולדתי ומיד החל מסע הטיהור של האזור מיהודים. מאותו רגע נותק הקשר בין אמי למשפחה והתברר האסון הגדול – כל משפחתנו הושמדה יחד עם שאר יהודי העיירה.

נותרנו בעולם אני ואמי בלבד.

שהינו בברית המועצות עד לסיום מלחמת העולם. לאחר מספר חודשים הוחזרנו יחד עם מאות אלפי פליטים חזרה לפולין. בפולין שהינו מספר חודשים והמשכנו עם זרם הפליטים לגרמניה. הגענו לגרמניה לאזור הכיבוש האמריקאי והוכנסנו לעיר אוהלים ענקית בשם קם. המחנה היה מלא פליטים יהודים מכל ארצות אירופה ששרדו את המלחמה, אנשים חולים, חסרי כל, מיואשים ואבדי עצות.

לאחר מספר שבועות הועברנו למחנה צבאי נטוש בעיר ווצלר. שם נוצרו תנאי חיים סבירים במונחים של התקופה. המחנה היה בניהול אמריקאי, היו שם נציגים של הסוכנות היהודית ושליחים מהארץ. חיינו כמה משפחות בחדר אחד והתפתחו במחנה פעילויות שונות כמו פתיחת בית ספר יהודי בשפה העברית, פעילויות חברתיות של התנועות הציוניות ובעיקר הכנות לעזיבת המחנה בעתיד. שהינו במחנה עד 1949. סיימתי שם בית ספר עברי כיתה א' וב'.

במשך שלוש שנות השהות במחנה העקורים בגרמניה התחילו אנשים בניסיונות וחיפושים לשקם את חייהם. היו שקיבלו אישורים לצאת לארצות הברית, קנדה, אנגליה ועוד. לאמי הייתה דודה באנגליה שהציעה שנגיע אליה ולהתחיל שם חיים חדשים. אמי סירבה להצעה וכתבה לה שדי לה בחיים בין הגויים והיא רוצה לבנות את חייה במדינה יהודית, וכך המתנו במחנה עד שהתאפשרה עלייתנו ארצה ב-1949.

הגענו ארצה ב-18 לינואר לנמל חיפה באנייה "עצמאות". האנייה הייתה אניית מסע ישנה שמחסניה הוסבו לאולמות שינה בקומות שניתן היה בקושי להזדחל אליהם. בהגיענו ארצה הועברנו למעברת פרדס חנה ומשם לאחר כחודשיים עברנו לחיפה.

קליטה בארץ

התקבלתי בארץ לכיתה ג' בבית הספר היסודי נצח ישראל. עם סיום בית ספר עממי התחלתי את לימודי בבית הספר המקצועי של הטכניון (בסמ"ת). עם סיום לימודיי התגייסתי לצה""ל ולאחר שחרורי התקבלתי לעבודה בתעשייה צבאית עד שיצאתי לגמלאות.

אמי הינדה (סבתא רבתא שלכם) לא נישאה לאחר שנודע לה גורל משפחתנו. כל חייה עמלה על מנת לשקם את הניתן ולתת לי, בנה היחיד, את המרב.

יובל ואורן היקרות !

מאוד חשוב לשמוע וללמוד על העבר הנורא שעבר על עמנו ואני, הסבא שלכם, שריד מאותה תקופה, אבל לא מספיק לשמוע, צריך גם להבין שכל זה קרה לנו כי לא הייתה לנו מדינה ולא היה מי שישמור עלינו. הינו מפוזרים בקרב עמים שלא עזרו לנו ולא רצו אותנו. היום יש לנו מדינה, צבא שמגן עלינו ואנו חזקים מתמיד. אך דבר אחד אתן צריכות להבין, שכל זה אינו מובן מאליו, אנו צריכים לשמור על מדינתנו, לתרום לפיתוחה ושגשוגה ולא לעזוב אותה לעולם. זו מולדתנו וארצנו ועלינו לשמור עליה מכל משמר, כי באין מולדת קרה לעמנו האסון הגדול.

מזכרות וזיכרונות

לאורך כל נדודינו שמרה אמי על שלושה פריטים שקשרו אותה לעבר :

התלתל: כשהייתי בן שנה וכמה חודשים אמי גזרה תלתל מראשי ושמרה אותו על מנת להראות לאבי איזה ילד בלונדי הייתי, בתקווה שיתאחדו אי פעם. אבי לא זכה לראות זאת ואני לא זכיתי להכיר את אבי מעולם.

צעיף סרוג: בהמתנה בתחנת הרכבת לפני השילוח לסיביר רצה דודתי הביתה והביא צעיף סרוג וזרקה אותו לקרון וצעקה לאמי שתעטוף אותי בצעיף. צעיף זה נמצא אצלנו עד היום.

כפית כסף: כפית כסף שאמי לקחה אתה לדרך ובה האכילה אותי בילדותי, גם הוא נשאר אצלנו למזכרת.

אחרית דבר – סגירת מעגל

כפי שסיפרתי לכם נכדותיי, הייתי בן 6 חודשים כאשר הוצאתי מביתי ועיירת הולדתי. פרט לסיפורים של אמי (סבתא רבתא שלכם) וקריאה מספר הזיכרון שנכתב ע"י שרידי העיירה היה לי מידע קלוש על מקום הולדתי. סיקרן אותי מאוד לבקר במקום. לפי שנה וחצי לאחר מאמצים רבים ביקרתי יחד עם סבתא רחל בעיירה, התקבלנו ע"י נציגי המקום והם ערכו לנו סיור בעיירה. בתי היהודים קיימים עד היום, בית העם שהיה גולת הכותרת של העיירה עומד על תילו אך הוסרו ממנו כל הסממנים היהודים. בית הקברות, מן העתיקים בפולים קיים גם הוא והתאפשר לנו לשוחח עם ישישה בת 90 שזכרה וידעה לספר על אותם הימים הקשים והיא זכרה שמות משפחה מפורסמות שחיו בעיירה ואת היום שבו כונסו יהודי העיירה ושולחו לדרכם האחרונה.

 קישור ליוטיוב לשיר שסבא בחר "אני מאמין"

הזוית האישית

המתעדות – אורן ויובל פיש: לסבא שרגא, בתכנית הקשר הרב דורי למדנו עליך ואיתך המון דברים שלא ידענו וגם דברים שידענו בתוך פעילויות מגוונות. אנחנו רוצות לאחל לך שתמשיך לשתף ולדבר איתנו על חוויות שלך, מאחלות לך הרבה שנים של בריאות והנאה מהחיים.

שרגא פיש: זו לי הפעם הרביעית שאני עובר את החוויה של הקשר הרב דורי וכל פעם אני מתרגש מחדש מהעובדה שאני מצליח להחיות את העבר הרחוק ולהעביר אותו ולו על קצה המזלג ולשתף את זכרונותיי מהילדות שהם כל כך מנוגדים להוויה של היום. חשוב לי, ע"י השיתוף בקורותיי להעביר לנכדותיי את המסר והחשיבות של קיום מדינת ישראל וקיום מולדת חופשית ובטוחה.

אני רוצה לאחל לאורן ויובל נכדותיי האהובות שיחיו באושר ובריאות במדינה שורר בה שלום ובטחון ושלא יהיה איום על קיום העם היהודי ועל מדינת ישראל!!

היה לי לעונג לראות את הסקרנות וההקשבה שלכן ועל כך אני מודה לכן נכדות אהובות שלי !

2017 – שרגא פיש מספר את סיפורו לליאור, היהודי הנודד

 2014 – שרגא פיש מספר את סיפוריו לנעם פיש: שירת התקווה על הסיפון.