מאגר סיפורי מורשת

"פירות מכחולי"

שמי מדי בן זכרי [דהן] נולדתי בקזבלנקה שבמרוקו ב – 15.5.1948, בת בכורה לאב חייט ואם תופרת וקוסמטיקאית. בהמשך הצטרפו למשפחה שתי בנות ובן נוספים.

בבית הספר ובתיכון כבר גיליתי את תחביבי האומנות – ציירתי והשתתפתי בחוגי דרמה

כבר בגיל 4 אהבתי לצייר ונמשכתי לקופסת הצבעים. בבית הספר זכורה לי הסיטואציה בה המורה ביקשה שכל ילד יצייר ציור ואני החלטתי לצייר אותה תוך התמקדות על עגילי החישוק הגדולים שלה. מרוב השקעה ומחיקות נוצרו שני חורים על הדף. המורה התלהבה כל כך והציגה לכולם את הציור.

בגיל עשר קיבלתי מתנה – קופסת צבעי שמן. לא היה לי מושג איך לערבב את הצבעים ולא היה לי מכחול, אז ציירתי עם האצבעות וכל הבא ליד: גפרורים, סיכות ואף ערבבתי את צבעי השמן עם מים.

בכיתה י' זכיתי במקום ראשון בתחרות ציור. היה זה אירוע מכונן מבחינתי שכן זו הייתה הפעם הראשונה בה נתקלתי ביחס השונה בשל היותי יהודייה, כשאחת ממשתתפות התחרות לעגה לי על יהדותי, אולי מקנאה.

בביתי, שני הוריי עסקו בתפירה ומידי שבת זכיתי לקבל שמלה חדשה. זאת לצד ההשראה שקבלתי מצפייה בסרט "גברתי הנאווה" ושמלות הגיבורה, גרמו לי להתחיל לצייר ציורי אופנה.

בהמשך, עם הגעתי לארץ, למדתי בתל-אביב את התחום הזה ואף ציירתי את שמלת החתונה שלי.

בשנת 1966 עלינו לארץ והצטרפנו לסבי וסבתי שכבר היו בארץ. הפלגנו  לחיפה וכשנאמר לנו שנתיישב באשדוד המכונה "פריז הקטנה" – התרגשנו.

בפועל, הופתעתי לגלות עיר מלאה בחולות, יוקרתה של פריז הייתה רחוקה מאשדוד בימי הקמתה. למרות זאת, התאהבתי בעיר, מצאתי בה ים והיא האירה את פנינו.

אחותי ואני נשלחנו לקיבוץ עין שמר ללמוד עברית. הקיבוץ ריתק אותנו שכן היה כה שונה מחיינו:  למדנו עברית, עבדנו בשדה ובבית הילדים. קמנו מידי יום בארבע בבוקר לראות את הזריחה ולהריח את האדמה הרטובה. בקיבוץ הכרנו מגוון צעירים מכל העולם: רומניה, ארגנטינה, אנגלייה, רוסייה, ספרד כשהמשותף לכולנו הוא היותנו "עולים חדשים".

הקיבוץ שימש עבורנו כגשר לתרבות הישראלית – שירים, ריקודי עם, וכל ערב אחרי העבודה התאספנו בשמחה במועדון לרקוד ולשמוח.

לאחר הקיבוץ שבנו לאשדוד והיינו חלק מחבורת צעירים מגובשת, חלקינו הכרנו עוד ממרוקו.

בחבורה זו הכרתי את מי שהפך לבעלי- צרלי, ויחד נולדו לנו שלושה ילדים: אריק, שי ושנית.

הציור היה חלק מהחיים שלי. לאורך השנים למדתי עם מורים לאומנות באשדוד ביניהם:  סולי לוי, הרמן, אבני, גד אולמן, לינה גולן – מכולם השכלתי.

לאורך השנים התנסיתי בטכניקות שונות: שמן, מים פסטל אקריליק ובשנים האחרונות התחלתי לעבוד ולצייר על קלף – כמאיירת כתובות, פסוקים של תהילים וברכות.

לקחתי חלק במגוון תערוכות – במרכז הקונגרסים הבין לאומי בחיפה, היכל התרבות, בית האומנים, בית ציוני אמריקה, בית התנ"ך, בית בלגיה [האוניברסיטה העברית בירושלים] ועוד.

שני ציורים משמעותיים עבורי 

הציור הראשון – סבתא רבא שקראו לה סוליקה, אותה ציירתי והצגתי בתערוכה "שורשים"

סיפורה נגע בליבי. זה היה בסוף מאה ה-19. היא עמדה בכניסת ביתה וחייל ערבי שרכב על סוס וראה את יופייה. מיד הוא אמר למשרתו: "שמור אותה בשבילי". סוליקה שמעה את המשפט ונכנסה לחרדה. היה לה קשה לקבל שזר יגע בה. לאחר כך היא חלתה והיה לה חום גבוה ונפטרה, היא הייתה רק בת 26.

ציור משמעותי שני – "המחוך", ציור אותו הצגתי בתערוכה ביום האשה

 סצנה מהסרט חלף עם הרוח נחרטה היטב בזכרוני. בסצנה, ניצבת גיבורת הסיפור במרכז החדר, שעונה על מיטתה בעוד המשרתת שלה מהדקת בכאב את המחוך סביבה. הפעולה הזו, שנועדה לעצב את גופה של הגיבורה, מסמלת עולם שבו אישה צריכה להתאים לתבניות המגדריות והבלתי שוויוניות – להיתפס כאידאל יופי ויחד עם זאת כאמא, כמנהלת משק הבית וכרעייה מסורה. תבניות אלו הולכות ומטשטשות, כפי שניתן לראות בציור, הדרך לשינוי עמוק ותודעתי לשחרור האישה .

עבודה משותפת שלי יחד עם חברתי יהודית רביד

"עד מתי"

"למען עתיד טוב יותר

למען הדורות הבאים

אין לנו ברירה אלא

לשבת יחד זה לצד זו

ולמצוא פתרון לסכסוך"…

בהזדמנות זו אני נרגשת להודות לבעלי, צ'רלי היקר, על כך שאיפשר לי תמיד לעסוק בתחום אותו אני אוהבת. תמיד הוא תומך ומעודד אותי וכמובן למשפחתי המיוחדת, ילדיי ונכדי שאזכה לראותכם תמיד מאוחדים ומאושרים.

ועוד מיצירותיי …

הזוית האישית

אני רוצה להודות לרומי המתוקה שליוותה אותי בזמן המסע הזה שהייתה איתי בכל התחנות, נהננו ביחד. נהנתי מאוד להגיע לבית הספר ולכתוב את סיפורי בפן האומנתי. הרגשתי הזדמנות לשתף ולספר את הסיפור שלי והדרך לאומנות.

אני מרגישה את החומר תחת האצבעות שלי אני אוהבת את התחושה של החומרים האלה. בתהליך העבודה יש לי תמיד הפתעות בדרך, אני מתחילה יצירה מסוימת ובסוף יש לי יצירה חדשה לגמרי.