מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

פיסות היסטוריה קטנות

אני וסבתי
סבתי אלכסנדרה בצעירותה
קשרים רב דוריים

אלכסנדרה אוברשטיין, סבתא שלי, נולדה ב-15.9.1948, בדונצק, אוקראינה, שאז, הייתה חלק מברית המועצות.

אני זכיתי בהזדמנות מיוחדת- לראות את סבא וסבתא שלי כל יום. הם היו אלו שדאגו לי כל יום, עד הערב, כשאמא הייתה חוזרת מהעבודה. עשינו שיעורי בית ביחד, שיחקנו ביחד, טיילנו ביחד, הם לימדו אותי רוסית, ואני לימדתי אותם עברית. הייתי מספרת להם על היום שלי, והם היו מספרים לי סיפורים משנים עברו. פיסות היסטוריה קטנות, סיפורי התמודדות, מוסרי השכל- חלקים נפרדים של החיים שלהם, של ההיסטוריה המשפחתית שלי.

עכשיו, משקיבלתי את המשימה לכתוב את סיפור חייה של סבתא שלי, החלטתי לבקש ממנה סיפור מלא. בעבודה זו, אתעד את הסיפור של סבתא- מההתחלה. אני מאמינה שחלק ניכר בנו מעוצב על ידי מי שגידל אותנו, אז ביקשתי מסבתא שתספר לי קצת על משפחתה.

הוריה של סבתא –

לאבא של סבתא קראו יפים גריגורביץ' סגל. הייתה לו אישה ושלושה ילדים, אשר ניספו באירועי הבאבי יאר, יחד עם הוריו, כאשר היה בחזית המלחמה. לאמא של סבתא קראו דובה סולומונובנה מילוסלבסקי. לדובה היה בעל, אך הוא נהרג בחזית המלחמה. היה לה ילד אחד ממנו, אח למחצה של סבתא שלי, בוריס, אשר היה מבוגר ממנה באחד עשרה שנים. הם נפגשו והתחתנו, והביאו את סבתא שלי לעולם.

סבתא שלי נשארה יתומה בגיל שתים עשרה מכיוון ששני הוריה נפטרו בשנת 1961. לאמה הייתה דלקת גרון חיידקית, והחיידק עבר ללב וגרם למותה. אביה פיתח לוקמיה, ומת כמה חודשים אחריה.

"יכולתי להישלח לבית יתומים, או להילקח על ידי הדודים שלי. לא רציתי להגיע לאף אחד מהמצבים האלו. בתי יתומים בברית המועצות היו מקומות קשים לגדול בהם, במיוחד ליהודייה. הדודים שלי ניסו לקחת כסף ורכוש ממני לאחר מות הוריי, ורצו להפוך אותי לסוג של משרתת בביתם. למזלי, סבתא שלי רצתה לקחת אותי."

לסבתה של סבתא שלי קראו יבגניה מיכאלובנה ברונזניק. היו לה שישה נכדים, וסבתא מספרת לי שהיא הייתה האהובה עליה. שמעתי רבות על סבתא-רבתא-רבתא שלי- היא הייתה אישה טובת לב, עצמאית ופעילה, ובעלת חכמת חיים.

"אהבתי אותה מאוד. הילדות שלי אצל סבא וסבתא הייתה טובה מאוד. הם לא הקשו או צעקו עליי, ואף פעם לא החסירו ממני כלום."

רציתי לשמוע עוד על הילדות של סבתא שלי. איך היו החיים בברית המועצות. שמעתי שסבא שלי בא ממשפחה נורא ענייה. וסבתא ספרה איך היו החיים שלה:

"כשחייתי עם ההורים שלי מצבנו הכלכלי היה טוב. אבא שלי היה מנהל במפעל למחזור ברזל. אני זוכרת שיום אחד הוא קנה לי צעצועים חדשים. ארון לילדים ומגהץ צעצוע. באותה תקופה היה מחסור גדול בהכל, כולל מצרכים בסיסיים, שלא לדבר על פינוקים. אבי שהיה בן אדם אמיד מאוד, הצליח להשיג לי מותרות שלא היו לילדים אחרים בתקופה הזאת. גם אצל סבא וסבתא שלי, המצב היה טוב. לסבא שלי הייתה פנסיה של 120 רובל בחודש. הפנסיה הכי גבוהה. אני גם קיבלתי עשרים ואחד רובל בחודש, ככספי ביטוח על איבוד הוריי. סבתא שלי השכירה את הבית שקיבלתי בירושה לשתי סטודנטיות, וקיבלנו שלושים רובל בחודש על כך. לאחר מכן, כשלמדתי במכללה, קיבלתי מלגה, כל הסטודנטים היו מקבלים מלגה כזאת שם."

סבתא סיפרה לי על הפעם שסבא-רבא שלי הביא לה צעצועים חדשים, ותהיתי האם יש לה עוד זיכרונות ישנים.

היא אמרה לי שהזיכרונות הראשונים שלה הם בעיקר ימי הולדת.

"אני זוכרת שחגגו לי יום הולדת בגיל חמש. לבשתי שמלה לבנה, וחגגנו בחצר עם קרובי המשפחה שלי. אני גם זוכרת את הפעם שקנו לי את שמלת הקיץ הראשונה שלי."

סבתא גם סיפרה לי על זיכרונות מאוחרים יותר- "בזמן שאמא שלי הייתה בבית חולים, הייתה מגפת שפעת. כולנו לבשנו מסכות. רציתי לבקר אותה כי לא ראיתי אותה המון זמן, אך השומרת בכניסה לא הסכימה לי לראות אותה בגלל המגפה. אני ביקשתי ממנה, ואמרתי שלא ראיתי את אמא הרבה זמן, ולבסוף היא ריחמה עלי והכניסה אותי, אך לא בכניסה הראשית. עברנו בדרך אחרת, סוג של כניסה סודית, כדי שלא יראו. כשראיתי את אמא שתינו בכינו, כי לא ראינו אחת את השניה כל כך הרבה זמן. אני גם זוכרת סיפור מחופשת החורף, פעם. בנובי גוד, חגיגת השנה החדשה, ילדים היו מתחפשים. הייתי צריכה תחפושת, אבל אמא שלי לא יכלה ללכת לקנות בד, כי היא הייתה חולה, אז היא שלחה אותי. אמא נתנה לי יותר כסף ממה שהייתי צריכה, ובמקום לתת לי עודף, המוכרת נתנה לי עשרים מטרים של בד במקום שני מטרים. הייתי קטנה ולא הבנתי, וכשחזרתי הביתה אמא שלי התחילה לבכות."

גם חוויות בית הספר נחרטו בזיכרונה של סבתא,היא סיפרה לי שהצליחה בגיאוגרפיה, כימיה, היסטוריה, גרמנית, רוסית ואוקראינית, ולא הייתה כל כך טובה בפיזיקה ומתמטיקה. עכשיו אני יודעת ממי ירשתי את היכולות הלימודיות שלי.

"היו לי שלוש- ארבע חברות יהודיות טובות- אינה, סווטה, ושתי בנות בשם אירה."

בניגוד לשתים עשרה שנות לימוד שאנו לומדים כאן בישראל, בברית המועצות היו שתי אפשרויות: הראשונה, עשר שנות לימוד, שלאחריהן הלכו ללמוד באוניברסיטה או לעבוד, או שמונה שנות לימוד המלוות ב-שלוש -ארבע שנים של מכללה מקצועית. סבתא שלי הייתה לבורנטית, ולמדה במכללה לאחים ולבורנטים.

"גיסתי, לודמילה, הייתה לבורנטית. היא אמרה לי שזו עבודה טובה לנשים, ואהבתי את המקצוע. סבתא שלי שלחה אותי למכללה, ולמדתי שם שלוש שנים. בחופשות הקיץ היו שולחים אותנו לעבוד בחוות ונהניתי מאוד. בסוף, היו קובעים לכל תלמיד, מקום עבודה כלשהו ברחבי ברית המועצות. בגלל שהייתי יתומה קיבלתי דיפלומה פתוחה, והייתי יכולה לבחור מקום לבד."

סבתא שלי הספיקה לעבוד בשלושה מקומות שונים באוקראינה. תחילה, עבדה כעשר שנים בבית חולים מספר 6 בדונצק, כעובדת מעבדה. לאחר חופשת הלידה, היא עברה לבית חולים המרכזי בעיר למשך עשר שנים נוספות, ושם עשתה בדיקות ביופסיה. העבודה האחרונה שלה באוקראינה הייתה במפעל בו עבד סבא שלי, ושם הייתה פרמדיקית.

סבא וסבתא שלי נשואים כבר מעל חמישים שנה, והם אף פעם לא הפסיקו לאהוב אחד את השני. באופן רשמי, הם הכירו ב-19.12.1967, אך הם נפגשו פעם אחת כשהיא הייתה בת תשע, והוא היה בן שתים עשרה.

כשסבא שלי, בוריס אוברשטיין, היה בן עשרים ושתיים, הוא השתחרר מהצבא, וחזר הביתה בדיוק בזמן, לחגיגות הנובי גוד, אשר רבים היו מבלים בזוגות. הוא רצה להכיר בחורה לחגיגות, ואחותו הכירה לו את סבתא. בזמן שסבתא הלכה הביתה, סבא וקרוב משפחה שלו עמדו בכניסה. סבתא חשבה שהוא יפה מאוד.

לסבתא שלי הייתה בת דודה צעירה שקראו לה אנה, שהייתה יפיפייה כשהייתה קטנה. כשסבא ראה את סבתא, הוא אמר לה "שלום, אנה". היא אמרה לו "אני לא אנה, אני שורה." (שורה הוא הכינוי שלה). הוא התפעל מכמה יפה היא. סבא ביקש את רשותה של יבגניה לטייל עם סבתא, וכשחזרו, יבגניה סידרה שולחן חג לכולם.

"הוא הבטיח לי שיבוא ביום שלישי בשבוע הבא. התרגשתי מאוד, וקצת פחדתי שלא יבוא. שמחתי מאוד כשהגיע. ידעתי שהוא בא ממשפחה ענייה, אז אף פעם לא דרשתי שום דבר." הם התחתנו לאחר 9 חודשים, ב-30.8.1968.

החתונה של סבי וסבתי

תמונה 1
שבע שנים לאחר מכן, סבתא וסבא החליטו להביא ילד, והיא נכנסה להריון. "הייתה לי חברה קרדיולוגית, והיא נתנה לי זריקה של ויטמין סי. אני הקאתי, וזה סימן להריון. כך היו בודקים את זה פעם." תשעה חודשים לאחר מכן, אמא שלי נולדה. "היא הייתה תינוקת חכמה וסקרנית. לפני החתונה, החלטנו לקרוא לילד הראשון יבגני או יבגניה, על שם סבתא שלי."

עקב אירוע טראגי בסוף 1989, המשפחה איבדה את ביתה, ונאלצה לחיות במקומות זמניים, למשך שנה. הם היו הראשונים בתור לקבלת דירה בסגנון עמידר, אך הדירה המיוחלת לא הגיעה. סבא הלך למשרד של הארגון, ושאל מתי הם יקבלו את הדירה, ואמרו לו שמכיוון שהוא יהודי, הוא לא יקבל דירה. באותו הרגע, הוחלט לעלות לארץ. הם התארגנו מהר מאוד עם דברים בסיסיים ביותר, קיבלו את האישורים הדרושים, ועלו לישראל. הם החליטו להגיע לנהריה מפני שהאחיינית שלהם הגיעה לנהריה חמישה ימים לפניהם. כשירדו מהמטוס, המזוודות שלהם נגנבו, והם נשארו רק עם הבגדים שעליהם. הסיפור שלהם התפרסם, ואנשים טובים עזרו להם.

"הלכנו לאולפן למשך חצי שנה, והייתי די טובה בעברית. בקיץ עבדתי במפעל מילוז, ואז בתור לבורנטית בדלתא. רציתי לעבוד בבית חולים, אבל אמרו לי שאני לא יכולה כי אני לא מכירה מישהו משם. העבודה הייתה קשה ולא הייתה לנו בחירה."

סבתי כלבורנטית במעבדה

תמונה 2

שאלתי את סבתא מה היא אהבה בישראל- "כאן לא הייתה אנטישמיות, ואני יכולה להיות גאה בשם אוברשטיין."

ב-1994 אמא שלי הכירה את אבא שלי, וב-1996 הם התחתנו. "החתונה הייתה מאוד יפה, וכולם במפעל זכרו אותה." ב-2003 אני נולדתי. ביקשתי מסבתא לספר לי על ההרגשה של לידת נכדה.

"אני מאוד התרגשתי כששמעתי שג'ני בהריון, ושמחתי לגלות שהיא מחכה לבת. ביום הלידה שלך הייתי בעבודה, ומרוב דאגה לא שמתי לב ובטעות קיבלתי כוויה. אחרי שנה ושלושה חודשים, אחותך נולדה, ושמחנו מאוד על שתי בנות. בערך באותו זמן, המפעל שעבדנו בו נסגר. היינו קרובים לגיל הפנסיה, ונשארנו בבית לטפל בכן."

עד תקופת הקורונה, אני ואחותי ראינו את סבא וסבתא כל יום אחרי הלימודים. כשהיינו צעירות יותר היינו מטיילים ביחד, משקצת התבגרנו היינו משחקים ביחד, אחר כך היינו עושים שיעורי בית ביחד, ואחר כך, פשוט היינו מדברים ביחד. אבל את הסיפורים האלו שמעתי כל חיי. והיום, החלטתי לשזור את פיסות ההיסטוריה לתוך סיפור, ביחד עם סבתא שלי. סבתא שלי חווה את העתיד איתי, ואני מקבלת הצצה אל העבר. העובדה שהיא יושבת איתי היום ומספרת לי את סיפור חייה, היא עדות לחשיבות של הקשר הרב דורי.

מימין לשמאל- בוריס אוברשטיין (סבא), דניאל זלקין (אני), ג'ני זלקין (אמא), ליטל זלקין (אחותי), אלכסנדרה אוברשטיין (סבתא)

תמונה 3

הזווית האישית

דניאל – קשה לחשוב על קשר כה בעל משמעות כמו קשר בין נכדים לסבא וסבתא. במיוחד אם היה לך המזל לראות אותם כל יום. נוכחתי לדעת קשר יכול להיות  מיוחד, כקשר בין הסבים והסבתות, חכמים ומבוגרים, לנכדיהם הצעירים,  ההזדמנות הנדירה לשמוע את סיפור גידול הוריך, או לשמוע איך החיים היו שנים לפני הולדתך, בהחלט נותנת פרספקטיבה מיוחדת לסיפורו שלך. ובשביל הסבא או הסבתא, לטפל בילד של ילדך, לשמור על קשר לדור הצעיר ולהשפיע על סיפור נכדם, היא חוויה מעצימה.

מילון

באבי יאר
גיא הנמצא צפונית-מערבית למרכז קייב בירת אוקראינה, שבו רצחו הנאצים אלפי יהודים.

ציטוטים

”הם החליטו להגיע לנהריה מפני שהאחיינית שלהם הגיעה לנהריה חמישה ימים לפניהם. כשירדו מהמטוס, המזוודות שלהם נגנבו, והם נשארו רק עם הבגדים שעליהם. הסיפור שלהם התפרסם, ואנשים טובים עזרו להם.“

הקשר הרב דורי