מאגר סיפורי מורשת

שמי בנצי מנצור, נולדתי בשנת 1946 בכפר מרמורק ברחובות. בית הספר היסודי שלמדתי נקרא בזמנו בית חינוך לידי עובדים, כיום זהו בית ספר בן צבי.

הוריי עלו מתימן בנפרד כילדים בשנת 1911. אמי עלתה בקבוצה בראשות דודה, הרב דוד בן ישראל משרעב שבתימן. לאחר שהייה של מספר חודשים באזור חדרה, הוצע לקבוצה להתיישב בכנרת ואכן – בשנת 1912 התיישבה הקבוצה בכנרת.

אבי שעלה עם הוריו ואחותו התגוררו בירושלים בכפר השילוח. המצב בירושלים היה קשה ביותר וסבי החליט לרדת לשפלה. בהמשך שמע שיש קבוצת תימנים בכנרת והחליט להצטרף אליהם. בתחילת הדרך המצב בכנרת היה קשה מאוד: האזור היה קשה למחיה ומחלת המלריה הפילה חללים. לאחר שהכשירו חלקות אדמה, גידלו תימני כנרת ירקות למחייתם. בנוסף, עבדו כשכירים בקיבוץ דגניה במפעל החשמל של רוטנברג ובסלילת כביש טבריה צמח. במשך הזמן מצב הקבוצה השתפר ובנוסף לחמשת הבתים ובית המוטור ביקשה הקבוצה מהמוסדות המיישבים בראשות אוסישקין אישור לבניית חמישה בתים נוספים על מנת לחזק את היישוב.

קבוצת כינרת שהוקמה בינתיים התנגדה לאישור הבקשה מאחר והם רצו שתימני כנרת יפונו מהאזור. ואכן – לאחר 18 וחצי שנים נעקרו תימני כינרת ועברו לאזור רחובות וייסדו את כפר מרמורק, שהיה המושב התימני הראשון בארץ ישראל בשנת 1930. בשנת 1960 סופח כפר מרמורק כשכונה בעיר רחובות. מדי שנה, בחול המועד סוכות, נוסעים צאצאי תמני כינרת לביקור הנצחה בבית המוטור בכנרת, ובבית העלמין באוהלו, שם קבורים 35 מתימני כנרת.

לפני שש שנים פרשתי לגמלאות משירות המדינה. מאז אני מתנדב בעמותה של גמלאי שירות המדינה וממלא שם מספר תפקידים. התנדבותי העיקרית היא לבני משפחתי ובעיקר לאישתי, לארבעת ילדיי ולתשעת הנכדים שלי, להם אני מסייע כמיטב יכולתי. כמו כן אני עוסק בפעילות גופנית כ-3 -4 פעמים בשבוע במועדון ספורט, וכמובן יוצא לטיולים מעת לעת.

הזוית האישית

עידו וגילי: נהנינו מאוד לשמוע על הסיפור המרתק של משפחת סבי. אנחנו מודים מאוד לבנצי על ששיתף אותנו בסיפורו, הגיע לכל המפגשים וכתב ביחד איתנו את הסיפור. מאחלים לבנצי בריאות ואריכות ימים!