מאגר סיפורי מורשת

פינוי במשוריינים מהקיבוץ לאחר הפצצות מהאוויר

הוחלט לפנות את כל ילדי הקיבוץ לאזור המרכז כדי למנוע פגיעה בילדים ובתינוקות, מפני שלא היה מקום להגן עליהם מהפצצות מהאוויר שבצעו מטוסים מצריים.

פינו את כל הילדים והתינוקות במשוריינים, בלילה, בשיירת משוריינים לכיוון המרכז.

כשהגענו לצומת (עירק סואידן) צומת יואב. היה הצומת מטווח ע"י המשטרה הבריטית ששלטה על הצומת. הצלחנו לעבור בשלום כי השיירה עברה  באורות כבויים.

הגענו לאזור גבעת ברנר והשומרים על הצומת, חשבו שזאת שיירה של האויב. המפקד החליט לא לירות. וכך ניצלה השיירה מירי של כוחותינו.

תחנה ראשונה –ביה"ס ברחובות:

אנחנו הילדים והתינוקות התמקמנו בביה"ס לשינה ולשהייה זמנית במקום. לאחר שהמקום הופצץ מהאוויר, התברר כי המקום לא מספיק בטוח ולא מספיק רחוק מהגבול עם מצריים. שהינו במקום כשבועיים ולאחר מכן הוחלט להעביר אותנו לתל-אביב.

תחנה שנייה – בתי ספר בתל-אביב:

לאחר שהגענו לתל-אביב חילקו אותנו. התינוקות והילדים הקטנים מוקמו בביה"ס באזור הבימה, שדרות בן ציון. אותנו הבוגרים מיקמו בביה"ס לבנות ברחוב זמנהוף. שם גרנו ולמדנו בבית בן שלוש קומות. היינו עולים לגג וזורקים פצצות מים על העוברים ושבים. לא היה לנו מה לעשות וחיפשנו משחקים.

הבאנו אתנו תרמילים ריקים של כדורי תותחים ושיחקנו בהם בחצר. באו ילדים שגרו באזור ורצו לקנות מאתנו את התרמילים האלה שהיו עשויים ממתכת שבזמנו נחשבו לחפץ נחשק. מכרנו אותם והמורה שלנו החרים לנו את הכסף בטענה שאסור לנו לסחור בתרמילים. בכסף הזה הוא קנה לנו גלידה.

לאחר כתשעה חודשים המלחמה הסתיימה, ואנחנו חזרנו הביתה לקיבוץ. כאשר הגענו קיבלו אותנו כל החברים והייתה שמחה גדולה. ראינו את ההרס שנגרם מהפצצות שנפלו על הקיבוץ והרסו מבנים כמו חדר האוכל ומבנה של האורווה שנהרסה לגמרי. אנחנו רצנו בתעלות הקשר ובמקלטים. מהר מאוד חזרנו לשגרה.

זאת הייתה חוויה שתמיד תישאר איתי.

הזוית האישית

שמחים שהצלחנו לקיים זמן, רק בשבילנו ואנו מאחלים לנו להמשיך לכייף אחד עם השני.