מאגר סיפורי מורשת

זה מתחיל כך:

"בשנת 1956 כשהייתי בכיתה ו' בטורקיה, הוריי החליטו לעלות לארץ ישראל. אני, אמא שלי ואח שלי (אחד מתוך שלושת האחים שלי) עלינו לארץ. אבא שלי נשאר מאחור למכור את הבית ולסדר את העבודה שלו. משפחתי עברה לישראל בלי כלום. מאחור השארנו בית עם שלוש קומות וחברים. אני, אמי ואחי עלינו על ספינה שלקחה אותנו לישראל. ההפלגה ערכה שלושה עשר ימים בגלל שזה היה חורף. הספינה לקחה אותנו לגבול סוריה טורקיה ממש על הגבול שם עמדנו שלושה ימים בגלל הרוחות ואחרי שהרוחות פסקו המשכנו כרגיל במסלול והגענו לישראל.

כשהגענו לישראל הגענו לחיפה ואחר כך משפחה שהייתה כבר בישראל לקחה אותנו במשך חודש להתגורר בטבריה ואז עברנו לצפת לגור במעברות שהיו שם. אני הייתי אמור ללמוד בכיתה ז' אבל לא היה להם מקום כי כבר התחילה שנת הלימודים אז שמו אותי בכיתה ג' ואחרי כמה חודשים טובים כבר ידעתי לכתוב וידעתי קצת עברית, ואז החליטו לעלות אותי לכיתה ז'.

אבא שלי ואחי הגיעו למדינת ישראל אחרי שישה חודשים ובדיוק היתה לי בר מצווה ומשפחתי הייתה שמחה שיש לי בר מצווה ואבי ואחי חגגו איתנו. הייתה לנו שמחה מרובה במשפחה. אבל בדיוק שהגעתי לישראל הייתה את מלחמת סיני. היה מפחיד אבל עברנו את זה כמו גדולים. היה קצת קשה להתאקלם במדינת ישראל בגלל השפה שלא ידעתי אבל למדתי מאוד מהר ולמדתי לכתוב מהר מאוד.

בטורקיה הילדים תמיד היו צריכים לעשות מה שההורים אומרים היה אסור לנו להגיד אפילו משהו בנוגע להחלטות שלהם, אפילו אם זה היה נראה לנו לא בסדר או אפילו אם לא רצינו את זה היינו צריכים לשמור את זה לעצמנו. החינוך בטורקיה היה חינוך נוקשה שלפי דעתי עשה לנו טוב. בטורקיה כשאורחים היו באים והם היו גדולים הם היו יושבים בשולחן גדול עם כול טוב ואסור היה לנו אפילו להתקרב לשולחן ולבקש אפילו משהו קטן.  אבל לעומת כל החוקים הנוקשים הטורקים היו יודעים לעשות מסיבות גדולות שכול האנשים היו מוזמנים.

היום סבי מתגורר ביבנה, לכאן עבר בשנה שעברה, לאחר שהתגורר ביפו 59 שנים. לסבי יש 4 ילדים, אחת מהן אמי דורית ו 9 נכדים.

תשע"ו, 2016

(תרגום ע"י יובל אלקן)