מאגר סיפורי מורשת

מוצא משפחתי מרומניה. סבתי מצד אימי נפטרה כשאימי הייתה בת שבע בלבד, וסבי נאלץ לגדל לבד את משפחתו שמנתה ארבעה ילדים. משום כך עברה על אימי ילדות קשה. ברומניה הייתה התבוללות, ולכן משפחתי הייתה מנותקת מתורה ומצוות.  גם כאשר הגרה משפחת אימי לארה"ב חייהם המשיכו להיות קשים ומנותקים מקיום מצוות, זאת משום שהיהודים שהיגרו לארה"ב עשו מאמצים להשתלב בחברה האמריקאית כאמריקאים לכל דבר ולא כיהודים שומרי מצוות.

לי הייתה ילדות נעימה וטובה: גרתי בשכונה טובה, הלכתי לבית-ספר ממלכתי טוב, והיו לי שכנים וחברים טובים. עד שביום בהיר אחד הכול התהפך. אבי – סבא טוביה –  הלך לעבודה ובחזור לא הרגיש טוב. הוא ניגש לבית-הרפואה, ושם אמרו לו שהכול בסדר, אך עליו להישאר להשגחה עד הבוקר. הוא שוחח עם אימי בטלפון, ואמר לה שמחר בבוקר הוא משתחרר, ואין צורך שתבוא, אלא תישאר עם הילדים בבית. למחרת בבוקר הגיע טלפון קר ואדיש מבית הרפואה: "בעלך נפטר". אימי התחילה לצרוח ולצעוק. עד היום אני זוכרת את אותם רגעים, ששינו את חיי. הייתי אז זמן קצר לפני בת-המצווה שלי. ילדה קטנה עם כאב גדול.

הזיכרון האחרון שלי מאבי היה הנסיעה לפלורידה. נסענו אני ומשפחתי לצד השני של ארצות הברית לנפוש במיאמי בייץ – בעיר קייט לחוף הים. היינו אז משפחה מושלמת: אבא, אמא, בן ובת. לצערי המציאות הוורודה הזו נמוגה עם פטירתו הפתאומית של אבי. ישבנו שבעה על אבי יחד עם אימו וארבע אחיותיו. אני זוכרת בכאב את הרגע לאחר השבעה, כשכולם עזבו, ונשארנו לבד: אמא, אחי שלמה ואני. עמדנו לפני חיים חדשים ללא שמחה ובלי שום תקוה…

נקודות האור המעטות באותם ימים היו הביקורים אצל סבתי מצד אבי. שם פגשתי את דודותיי אחיות אבי, שהיו בחורות צעירות. שחקנו יחד, והם פנקו את האחיינית הקטנה – אותי. במשך שנות ילדותי, כמו כל ילד אמריקאי, נשלחתי ללימודי בלט ונגינה. כמו כן גידלתי כלב קטן וחמוד ששמו פפר (פלפל – בתרגום מאנגלית). את לימודי הפסנתר למדתי ברצינות, למרות שמאוד לא אהבתי ולא התחברתי. לעומת זאת בבלט הצטיינתי ואהבתי מאוד.

משפחתי ניהלה אורח חיים מסורתי עם זיקה קלה ליהדות. בשנות הבחרות התחברתי לתנועת "בני-עקיבא" – שם הרגשנו 'ציונות', ושם למדנו הרבה על ארץ-ישראל ואהבה למולדת. זה היה המקום בו הרגשתי למה אני יהודייה, ומה זה אומר לי. הרגשתי קשורה לעם נצחי ומיוחד. למרות זאת את לימודי למדתי בבית-ספר של גוים, משום שהורי חשבו שלימודים ברמה גבוהה יביאו לי הצלחה בחיים ומקצוע מכובד, ותמיד אמרו לי שבתור יהודיה אני חייבת  להצטיין. רק לפני בת-המצווה הם שלחו אותי לשעורי יהדות בבית-הכנסת השכונתי.

לפני שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה יצאתי לשנת לימודים בארץ-ישראל. למדתי במכון עם בחורים ובחורות מחו"ל, שבו קבלנו הכשרה להיות מדריכים.  אז גמלה בליבי ההחלטה שלאחר נישואי אני אגור בארץ-ישראל. בסיום לימודי חזרתי לארצות-הברית. הייתי מדריכה בתנועת נוער, ובמקביל השלמתי את לימודי לתואר ראשון. בתנועת הנוער הכרתי את סבא אליעזר ז"ל, והחלטנו להינשא. בשנת 1965 התחתנו, ומיד אחרי הנישואין ב- 1966 עלינו לארץ, כי רצינו שהילדים שלנו ייוולדו בארץ-ישראל ולא בארה"ב. עלינו עם גרעין של "בני-עקיבא",  וגרנו בקיבוץ 'לביא'. כשעליתי לארץ הייתה לי תעודה של m.a בספורט, אך לא עסקתי בתחום משום  שבקיבוץ חברי הקיבוץ עובדים בעבודות לפי צורכי הקיבוץ. בקיבוץ 'לביא' ישנו בית-מלון עבדתי שם כמבשלת וטפלתי בתינוקות ובילדים. בקיבוץ עבד סבא בעבודה פיזית.

מעט אחרי שהגענו ארצה פרצה מלחמת ששת הימים. ביום האחרון של המלחמה יכולנו לעלות למקום הגבוה ביותר בקיבוץ, ולראות את הטנקים הסורים נסוגים בהרי הגולן.

את בני הבכור ילדתי קצת אחרי שהגענו לארץ, ואחרי שנה וחצי ילדתי את בתי צילה ולאחר שנתיים וחודש ילדתי את רעיה – אמא שלך – שרי.

אהבנו מאוד את חיי הקיבוץ – את האנשים והחברה. הרגשנו שאנו מיישבים את הארץ. בקיבוץ חשנו שיש לנו משפחה גדולה, משפחת הקיבוץ. כולנו עלינו יחד ללא משפחה והפכנו למשפחה אחת גדולה.

חזרנו רק פעמיים לביקור בארה"ב. פעם אחת כשסבתא שרה הרגישה לא טוב, ופעם שנייה לחתונה של אח של סבא. אהבנו את הארץ ולא רצינו לחזור כלל לארה"ב.

חיינו התנהלו על מי מנוחות רק בעיה אחת קטנה הייתה לנו. הרגשנו שחיי הקיבוץ מתאימים לנו מאוד, אך מבחינה דתית היו דברים שלא מצאו חן בעינינו. בישיבות של חברי הקיבוץ (שם מקבלים החלטות כל החברים), היו אנשים שרצו להוריד ברמה הרוחנית, ואילו אנחנו רק רצינו להתקדם ולעלות בקודש. לבסוף החלטנו את ההחלטה הגורלית לעזוב את הקיבוץ . היה זה בעקבות החלטת חברי הקיבוץ לאפשר שחייה מעורבת בבריכה. אז הרגשנו שזה לא מתאים לנו ואנחנו עוזבים.

צעד זה היה לא קל בעבורנו בכלל מצד הווי הקיבוץ ושותפותנו בו, ובנוסף התמודדנו עם בעיה כלכלית, משום שכל זכויותינו כעולים חדשים הועברו לקיבוץ כך שלא נישאר לנו כלום. אולם זה לא הפחיד אותנו. יצאנו לדרך חדשה – עברנו עם שלושה ילדים קטנים לקריית ארבע לחברון.

ההתחלה לא הייתה קלה, במיוחד שבעלי אליעזר גויס לצבא במלחמת "יום הכיפורים". בעלי סיפר שבאותו יום כיפור באמצע התפילה הוחלף החזן שוב ושוב, כי בכל שלב במשך היום באו לגייס עוד ועוד מתפללים. במוצאי יום כיפור הוא היה בגבול הירדני שהיה ב"ה שקט. אולם הוא לא היה בבית תקופה של שלושה חודשים. אנשים טובים עזרו לנו וב"ה שרדנו את הקשיים באותו הזמן. היינו בודדים ללא משפחה כל משפחתנו המורחבת גרה בארה"ב. באותה תקופה בה גרנו בקריית-ארבע זכינו להיות בין מקימי בית-הספר החרדי הראשון בעיר. בעלי עבד במספר עבודות כדי לקיים את המשפחה. אהבנו מאוד ללכת ל'מערת-המכפלה'. הרגשנו את החיבור לאבות הקדושים. באותה תקופה לא היה מסוכן ללכת לחברון. היינו יורדים לשוק בחברון לקנות פירות וירקות. חיינו עם הערבים בשלום ובהבנה.

כעבור מספר שנים עברנו לירושלים לא הרגשנו ש'קרית-ארבע' זה המקום הנכון בעבורנו. אולם גרנו שם זמן קצר בלבד. תמיד רצינו לגור במקום קטן ושקט דוגמת קיבוץ 'לביא' אותו עזבנו באילוץ, ולא בעיר הגדולה. חיפשנו מקום קטן ושקט, ומצאנו את קרית טלסטון. שם אני גרה עד היום ב"ה.

לאחר שעזבנו את הקיבוץ חשבתי לעבוד כמורה לספורט, אך ממש לא התחברתי למקצוע, ולכן שמרתי על הילדים בבית.

כשעברנו לגור בירושלים הייתי אם-בית בפנימייה של בחורים ואחראית מטבח. כשעברנו לטלזסטון עבדתי כמזכירה של הישיבה. כשגדלו הילדים ויכולתי לעזוב את טלזסטון עבדתי במשרד תיווך של עזרה לקשישים, מקצוע שבו למדתי הרבה עד שהפכתי למנהלת המשרד. בהמשך שימשתי כיועצת לאנשים שזקוקים לעזרה עבור הוריהם הקשישים, או עבור בן זוגם שהוא בעל מגבלות פיזיות כאלו ואחרות. למדתי קאוצ'ינג והשתמשתי בזה לעבודתי.

כיום אני מארגנת קבוצות תמיכה לאנשים שיש להם בעל או הורים נתמכים הזקוקים לעזרה בעיקר בתחום הפיזי.

כשעזבנו את הקיבוץ בעלי עבד כמורה לאנגלית בישוב "נוחם" ליד בית-שמש, ובלילות עבד בשמירה בכדי להתקיים כלכלית. כשעברנו לירושלים עבד כמורה לילדים יתומים ומסכנים. בעלי אהב מאוד את העיסוק הזה. הוא הרגיש שהם זקוקים לחום ואהבה אותם הוא נתן להם בנאמנות ובמסירות. אחר כך התמנה למנהל בית-הספר של בית-היתומים הידוע 'בלומנטל'. במקביל התחיל להתקדם, ולמד פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה בארה"ב.

בעלי העמיד על רגליהם תלמידים מסכנים שבאו בלי בית או משפחה מאחוריהם או שהגיעו מבתים הרוסים, והרים אותם. כיום הם משמשים כראשי ישיבות וכד'. זאת הודות למסירות והרבה חום ואהבה שהעניק להם. לפני כעשרים שנה נקרא בעלי לשמש כמרכז המגמה של החינוך המיוחד במכללת "בית-רבקה" שבכפר-חב"ד. הוא עבד במכללה מתוך אמונה שחשוב להכשיר את המורות של הדור הבא, בפרט בתחום זה, שיכול לבנות תלמידים עם קשיים. הוא התייחס לכך כשליחות חיים ועסק בזה בכל הכוח והמרץ. במקביל עסק בעלי ביעוץ וטיפול אישי לאנשים בקליניקה פרטית ומסר הרצאות בנושא חינוך בארץ ובעולם. בשנים האחרונות עסק בקאוצ'ינג, ומסר הרצאות דרך המחשב לאנשים ברחבי העולם מכל הזרמים של המגזר החרדי.