מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

עצמאות אלג'יריה במחיר יקר מדי

בית כנסת מפואר בקוסטנטין
הנכדות המתעדות חיה וביה
לאחר האירועים האלה הייתי מאוד עצובה, היה פתאום מוזר לחיות בלי שני האחים האהובים

קוראים לי יולנד חסון, נולדתי בשנת 1944 בעיר קונסטנטין שבאלג'יריה. היו לי ארבעה  אחים, ואף לא אחות אחת. אני בת יחידה, אני זוכרת שבילדותי לא הייתי מרוצה ממצבי. אימא שלי הייתה עקרת בית ואבא שלי עבד במקום שבו משחקים משחקי כסף.
הייתה לנו דירה יפה וחדשה שבה היו שלושה חדרים. השכונה שלנו הייתה יפה ונקייה. אהבתי את השכנים שלנו, היינו כמו משפחה אחת. היו בינינו יחסי ידידות מאוד קרובים, היינו חוגגים יחד את החגים עם כל השכנים וזה היה ממש כיף. גרנו ברחוב מאוד מיוחד, ברחוב שלנו היו ארבעה בתי כנסת, זה בהחלט יוצא דופן. אחד מהם היה מפואר במיוחד, על פי המסורת הוא נבנה בימי שלמה המלך. בעיר שלנו הייתה קהילה יהודית גדולה ובראשה עמדו רבנים חשובים. עד שכולם כינו את  הקהילה שלנו "ירושלים הקטנה".
בשכונה שלנו גרנו ערבים ויהודים זה לצד זה, כשהייתי קטנה הבנות לא יצאו הרבה מחוץ לבית. הן שיחקו ועזרו בבית. גם אני לא יצאתי כמעט מהבית. רק הבנים ואחיי שיחקו בחוץ. בשכונה שלנו הייתה חנות מכולת שם קנינו לחם, חלב וגבינה. את השאר הכנו בבית. האוכל שלנו היה אוכל ספרדי מסורתי. אני זוכרת שבפורים היינו מכינים לחם ובו הכנסנו ביצה.
בילדותי אני ושכנותיי הרבינו לשחק בבובות ובמערכת כלי תה. לפני חג הפורים היה לי ולחברותי  תחביב – לבשל. אמא שלי והאמהות של חברותיי  קנו לנו סירים ואנחנו בישלנו בהם אוכל אמיתי.
בגיל שש התחלתי ללמוד בבית הספר. לא הייתה לנו תלבושת אחידה, כי הילדים בעיר שלי לא אהבו זאת. הלימודים לא היו קלים. לא אהבתי ללמוד אנגלית, אבל אהבתי ללמוד צרפתית וערבית שהן שפות האם  שלנו. העונשים בבית הספר היו קשים, לא אחת המורים היו מכים את התלמידים עם מקל כשהייתה בעיית משמעת. אבל למזלי, אני אף פעם לא קיבלתי שום עונש, כי הייתי ילדה טובה וממושמעת..
בכיתה ה' חליתי במחלה קשה מאד, עברתי ניתוח קשה של האפנדציט ובמשך שלושה חודשים נעדרתי מבית הספר. כשחזרתי לכיתה הבנות שמחו לראות אותי אבל אני דאגתי מאד, כי אבא שלי אמר שהוא רוצה שאני אשאר כיתה כדי להשלים את חומר הלמודים שהחסרתי. סוף השנה הגיע יותר מהר ממה שדמיינתי, אבא שלי הגיע לבית הספר כדי לבקש מהמורה שלי, מאדאם שרדוניי, שתשאיר אותי שנה נוספת בכיתה ה'. למזלי המורה  יצאה להגנתי והצליחה לשכנע את אבי שאני יכולה לעלות כיתה וב"ה עליתי לכיתה ו'.
כשהייתי בת ארבע עשרה קמו כוחות אלג'יריים מקומיים וביקשו להתנתק מצרפת, עד לתקופה זו אלג'יריה נשלטה בידי השלטון הצרפתי ונחשבה כעין מושבה צרפתית, התושבים הערבים ביקשו להשתחרר ולהקים מדינה עצמאית. דרישות אלו הפכו בשנת 1954 למרד גלוי. המלחמה התאפיינה בשיטות של לחימת גרילה ובפעילות טרור קשה מצד המורדים ולא אחת הם פגעו באזרחים חפים מפשע. היה פחד נורא לצאת לרחוב, ברחובות העיר התרחשו מקרים מזעזעים של רצח והרג.
אנחנו היהודים, לכאורה לא היינו אמורים להיות מעורבים במלחמה הזאת. אבל לצערי, לא זה  מה שקרה באמת. הערבים ניצלו את המצב הקשה בכדי לפגוע ביהודים, האווירה בחוץ הייתה קשה. המלחמה האכזרית פגעה במשפחתנו באופן טראגי. משפחתי שילמה מחיר יקר, שני אחיי נהרגו במהלך המרד. אחי יהושע נחטף ע"י חבורת נערים ערביים, היה זה כשאחי יהושע  שיחק עם חבריו ברחוב שלנו לא רחוק מהבית, ומאז  נעלמו עקבותיו,  ואחי השני, בנימין, שהיה אז  בן שמונה עשרה, עבד בחנות תכשיטים יהודית, לפתע  נכנסה קבוצה של ערבים וזרקו פצצה לתוך חנות התכשיטים שבה שהה אחי בנימין והוא נהרג. לאחר האירועים האלה  הייתי מאד עצובה, היה פתאום מוזר לחיות בלי שני האחים האהובים שלי.
בעקבות המצב וכל  מה שאירע החליטו הורי לעזוב מיד את אלג'יריה ולהגר לצרפת. יחד איתנו היגרו עוד יהודים רבים – רוב הקהילה היהודית עזבה את המדינה והיגרה לצרפת וחלק עלו לארץ ישראל.
באוגוסט 1962 הגענו לצרפת. המסע לא היה קשה במיוחד אבל האנשים בצרפת לא ממש חיבבו אותנו, היהודים. היו צרפתים שסתם שנאו יהודים, והיו  שאפילו העזו לומר: "האם לא מספיק, שהיהודים האלה הגיעו לגור פה, אלא הם גם לוקחים לנו את בתינו ואת פרנסתנו". בשנים הראשונות בצרפת היה לי קושי להתרגל לתנאי המחיה החדשים. לאחר שהשתקענו והתאקלמנו מעט, התחלתי להתעניין במקצוע הפסיכולוגיה. למדתי באוניברסיטה חמש שנים ובגיל עשרים וחמש קיבלתי תעודה.
במסגרת הלימודים שלי השתתפתי בקורס לפסיכולוגיה ובשיעורים עם פסיכולוגית מפורסמת ועד היום אני זוכרת את המשפט שהיא אמרה לי ושמלווה אותי בחיי: "הפסיכולוגיה הוא מקצוע מאד חשוב, ואת אמורה לדעת לפתור את הבעיות של האנשים. אבל ברגע שהמטופל יוצא מדלת ביתך אסור לך לחשוב יותר על הבעיות שלו עד שיחזור אליך". מאז המשפט הזה לא מש מזיכרוני, ובזכותו באמת לא התייסרתי בבעיות של אחרים.
התגוררתי בצרפת ארבעים ושתיים שנה, עם הפסקות וביקורים קצרים מדי שנה בארץ ישראל. רק לאחר שילדיי התחתנו החלטתי לעשות עליה ולהצטרף לילדיי. עליתי בשנת 2005. ב"ה אני שמחה להיות כאן בארץ ישראל וליהנות מהארץ ומהמשפחה היקרה שלי. אני אוהבת את ארץ ישראל ולא מרגישה כאן כל קושי.
העשרה
קונסטנטין אלג'יריה: "קונסטנטין היא עיר ומחוז בצפון-מזרח אלג'יריה. אוכלוסיית העיר מונה כ-350,000 תושבים והיא העיר השלישית בגודלה במדינה, אחרי אלג'יר ואוראן."
היהודים בקונסטנטין: "בקונסטנטין שנקראה בעבר בוריון או סירט, היה בית כנסת מפואר שעל פי המסורת נוסד בזמן שלמה המלך ויש אומרים שהיה מעין מקדש. על פי מסורת זו, ספקו יהודי בוריון ברוזים לשלמה המלך. בקונסטנטין הייתה קהילה יהודית מהחשובות באלג'יריה, זכתה לכינוי "ירושלים הקטנה". בראש הקהילה היו רבנים חשובים דוגמת סידי פרג' חלימי. בעיר זו גם נולדו הפיזיקאי היהודי, חתן פרס נובל לפיזיקה לשנת 1997, קלוד כהן-טאנוג'י, ואנריקו מסיאס, אמן וזמר הבולט בסגנונו המיוחד. שני אישים אלה חיים בצרפת, ובה פתחו את מרבית דרכם המקצועית. גם אלפרד נקש, אלוף השחייה ששרד את אושוויץ, נולד וגדל בעיר הזו. כל יהודי העיר עזבוה בשנות השישים כאשר הצרפתים עזבו את אלג'ריה, ורובם היגרו לצרפת."
תשע"ה, 2015

מילון

קונסטנטין אלג'יריה
קונסטנטין הינה עיר ומחוז בצפון-מזרח אלג'יריה. אוכלוסיית העיר מונה כ-350,000 תושבים והיא העיר השלישית בגודלה במדינה, אחרי אלג'יר ואוראן.

מלחמת גרילה
לחימת קבוצות קטנות של לוחמים כנגד צבא סדיר

אפנדציט
דלקת התוספתן, חלק מהמעי הגס

ציטוטים

”בפסיכולוגיה למדתי, כשהמטופל יצא מדלת ביתך אל תחשוב על הבעיות שלו, עד שהמטופל יחזור אליך!“

”אני אוהבת את ארץ ישראל ולא מרגישה כאן כל קושי“

הקשר הרב דורי