מאגר סיפורי מורשת

סיפור שכתבתי לאחרונה, המתאר את תקופת מלחמת העצמאות במגדיאל של שנות ה- 50 למדינה .

היה צריך לרוץ מהר והיא כמעט עפה באוויר, אבל כשהגיעה לצרכניה כבר אי אפשר היה להיכנס פנימה מרוב אנשים והדלת נפתחה רק בקושי. בגלל שהייתה רק ילדה לא הצליחה אפילו לראות את המכונה הרושמת הענקית. היא ידעה שגם אם תצעק בקול גבוה "אדון חולי, אדון חולי" יישטף קולה ולא יישמע, כמו שקורה לפעמים בפרדס כשיורד גשם חזק. לרגע אחד חשבה שמילוי המשימה בלתי אפשרי.

אמא אמרה "רוצי לאדון חולי תקני אוכל מה שתוכלי. יש מלחמה רוצי", שמה בידיה את הסל, הרימה את קופסת הפח ממקומה, הפכה אותה וניערה ממנה כמה מטבעות כבדים. רק כשהיתה כבר בצרכניה הבינה את גודל האחריות שהוטלה עליה. מתחת למשברי המילים הבהולות, זכר מבטה הצורב של אמא לבדו הצמיד אותה אל מקומה. היה זה מבע עז וצורב בעיניה של אמא, בוערות ירוק מתוכה פתאום, מדברת אליה ולא נעה באמצע המטבח, שתי ידיה עוטפות את התינוקת. בשום אופן לא להתייאש. אמא ואבא לא הרשו להתייאש גם אם נדמה לה שממש אין שום תקווה.

תמיד כשאמרו ללכת לצרכניה זה כאילו שאמרו תלכי לגן עדן. אם עמדת שם על בהונות רגלייך והצלחת לקשת את הגב ולהרים את הסנטר יכולת לראות את כל הדלפק מקרוב. פעם היו מונחות עליו קופסאות קרטון סגורות שאם הרימו להן קצת את המכסה ראו סוכריות ארוכות שמצטופפות בתוכן, עטופות בקצה בניירות אדומים. יוס'לה צין, שעמד על ידה לפעמים בסיבוב של המושבה אמר, שבגלל הכובע האדום הן כמו הכלניות של האנגלים שמגיעים תמיד לחפש בבתים את הרובים ואת האקדחים, ושאם הם יבואו צריך לרוץ ולהגיד לאבא או לאמא שיחביאו אותם מהר בתוך החלקה של התירס. אבל היא לא ענתה כי אסור להגיד לאף אחד בשביל מה שלחו אותה לעמוד בסיבוב.

כשהיתה הולכת עם כושית לקנות לחם וחלבה, יכלה להחליט בעצמה באיזו חלבה לבחור. היתה החלבה החיוורת הרגילה שפורסים בסכין ואדון חולי יניח לכבודה נייר מרשרש על כף אחת של המשקל הגדול ומשקולת עם ראש קטן לפי מה ששילמו לו לפני זה בכף השניה ויחכה עד ששתי הכפות יתיישרו, היתה חלבה עם לחיים של קקאו, ולפעמים היתה גם חלבה עם אגוזים בפנים. ועל יד החלבה, כמו בסרט מפנס קסם, מגדל של מרמלדה בקומות מכל הצבעים, עד שכמעט הוא מתמוטט על דגים אילמים בגלימות של זהב ובמחרוזות של מלח. ופעם היתה גם הלקרדה. ומי שלא מצליח למצוא את הריח של הלקרדה בשום מקום יכול להיות בטוח שהוא כבר מכווץ עם כתרי המלכות של הצבעונים ועם הענבל של הפעמון הגדול בתוך פקעת זיכרונות שמישהו החביא מתחת לגג שלו ודי.

בקיר שמעבר לדלפק היו מדפי עץ ועליהם כל מיני. אפונה, כרוב חמוץ, מלפפונים במלח, קוביות סוכר שמחזיקים בין השיניים כששותים תה, וריבה אדומה בצנצנות שקופות. ועל יד השמן של מגד היתה ערמה של גושי סבון מרובעים שתמיד נפלו אחד על השני. אבא היה מגלח ממנו פתיתים וזורה אותם בתנועות עגולות על מים לוהטים שחימם לפני זה על הפרימוס ושחיכו בסבלנות בתוך גיגית הכביסה לרגליים קטנות עם פרונקלים. למסמר בנאים היו קשורות בחוט הרבה שרשרות ליפה חשופה, עם חורים כמו של צווארון התחרה שאמא הביאה מבז'ז'אני למזכרת ושמרה בארון. אבל הם לא קנו. כי צמח הליפה, שמהפנט את כולם בפרחים הכחולים הענקיים שלו היה מתפנק על הגדרות בין הפרדסים וכמעט אף אחד לא ידע. היו פרדסים שאסור להכנס אליהם אף פעם, גם לא בעונה של הפטריות, ואצל אדון גפנר היה אפילו שלט הכניסה אסורה אבל הוא אמר שהתכוון רק לתרנגולות של יודית, שהוא לא הסכים שיטיילו כל היום בפרדס שלו ואחר כך יטילו את הביצים במקום אחר. לפעמים, כשנגמרה להם הליפה היתה רצה לגדר כשהיא מנפנפת בענף יבש כדי לחבוט בתלתלים השחורים שלו, להוריד אותם במכות ולפוצץ להם את הקליפות הקשות על הגזע של המנדרינה. אותו הדבר עם הנחשים השחורים שהתפתלו בחצרות, שכמעט אף אחד לא ידע שהם בכלל לא ארסיים ושהם רק רוצים לאכול עכברים ואפרוחים וכולם ברחו כשראו אותם. וכשאבא מצא פעם שניים מתחת לברודר שמחמם את האפרוחים הקטנים הוא הניף אותם באוויר וזרק אותם לשדה, אמר להם לכו לשלום והיה לו צחוק נעים בעיניים.

תמיד היו גם קופסאות שלא ידעה איזה אוכל יש בתוכן, כי המדבקות שלהן היו כתובות באותיות של שפות אחרות וגם לא היו עליהן ציורים, ואולי הגיעו ממקומות אפילו יותר רחוקים מאנגליה. והיו עוד דברים שהיתה צריכה לשאול כי לא ידעה, אבל כבר אי אפשר. כי אף פעם הצרכניה לא היתה מלאה כל כך באנשים, וגם אדון חולי פתאום לא נראה. ומה לעשות במקרה כזה כמו היום לא ידעה. הרי צריך לחכות בתור ולהגיד לאדון חולי מה רוצים לקנות. הוא ירשום בפנקס, ילחץ על הכפתורים שלו, הקופה תצלצל כמו פעמוני-רוח ותיפתח. אז צריך לשלם לו, לקבל עודף, לקחת את הפתקה שהוא תלש מהפנקס ולשים אותה על הדלפק השני כדי שיסתכל עליה ולא ישכח. ורק אחרי שהוא יחתוך את הלחם או ייתן לה את מה שרשם היא תוכל לקרוא לכושית שהבינה הכל גם בלי שאמרו לה ושרצה תמיד קדימה, עם הידיות של הסל בתוך הפה שלה, עד לתוך הבית. זה היה סידרם של דברים.

עכשיו, בחדר שנהיה קטן מדי, היא נדחקה בין הרווחים של כל מיני חצאיות לחצנים משופשפות, סינרים פעורי כיסים ושמלות פרחוניות. מעל ראשה נקשו כל הזמן הארנקים כשהם נפתחים או נסגרים, וסלי בד משובצים בטלאים עברו מיד ליד. שקית ניר התפקעה בתוך אחד מהם וגרגרי אורז ניתזו ממנה לכל עב,ר כמו המיץ מהולנסיה אחרי שמרככים אותה הרבה זמן בכפות הידיים. אשה אחת קראה בקול ונעל העבודה שלה, עם שרוכי החבל הארוכים שהתרוצצו על המרצפות עם הציורים, טיפסה על הרגליים היחפות. מרפק שהשתחרר נשלח לעברה ופתאום היא היתה בחוץ.

אמא. העיניים של אמא. האחים הקטנים שנאחזים בה. תביאי אוכל יש מלחמה והזמזום של היריות שבאות מביר עדס, מחוררות את קיר בית הכנסת ומנסות להפחיד, כמו נחיל הדבורים הענק גוליבר כשברחו פעם מהכוורות שלהן באקליפטוסים והשתוללו מעל הבית לפני שהתאספו בסבך המתוק של הרימונים.

בריכוז מוחלט היא שוב פילסה את דרכה פנימה, לעבר הקופה הרושמת. היא הקיפה אותה בזרועותיה, טילטלה את צמותיה הבהירות ולא נתנה לאדון חולי לפתוח אותה. אדון חולי ראה אותה כשניסה לשחרר את הקופה מבין אצבעותיה ואמר לה ללכת הביתה. היא רקעה ברגליה וצעקה בקול הכי חזק שיש לה: "אמא אמרה שאני אביא אוכל". "אבל", אמר אדון חולי, "הכל כבר נגמר, שושנה. אין יותר כלום".

הילדה לא זזה.

קרניים אחרונות של שמש מערב חצו את דלת הרשת העייפה, נכנסו בחגיגיות לתוך הצרכניה והיכו את הילדה בסנוורים. בדיוק כפי שהסביר המורה לתורה בבית ספר מזרחי, שזה מה שקרה גם לבני הנביאים ברצותם לחזות ברכב האש ובסוסי האש של אליהו הנביא כשעלה. נראתה לה רק האדרת שנשרה מעליו,  בוהקת במדורת האור ונפרמת לגדילים ולחוטים של פז, ענבר וארגמן שהחלו לחוג מעליהם כגחליליות, נישאו ונפרשו על הקירות שנדלקו, והגביהו עוד. ואז, בעודה משתאה למראה הזהר בדרכו לעולמות עליונים נגלתה לה, כשהיא מתוחה בפינה שבין הקיר לתקרה, סמיכה ודביקה, מלכודת העכביש. רוטטת ומתיפייפת לה בשפעת צבעיה כשהיא מצעפת בריר הלבן של קוריה את שללה, כמה קופסאות פח עירומות. בעוד ידה האחת לא מרפה מהקופה הוציאה הילדה את המטבעות מהכיס, נתנה לאדון חולי ואמרה: "את זה. את הקופסאות האלה אני רוצה".

אדון חולי צלצל בפעמוני הקופה הרושמת ולקח ממנה את המטבעות, שם אותן במגרה ונתן לה עודף. אחרי זה הוא רשם בפנקס שלו שבע קופסאות זיתים, תלש את הפתקה ונתן לילדה. היא הניחה אותה על הדלפק הגדול כדי שלא יתבלבל. התק-תק של המרגמות נשמע תקיף וכועס כשקליע נתקע במשקוף של הדלת. כושית החזיקה בשיניה החזקות את סל הרשת, הדם מהכדור שפצע את אזנה קלח כל הזמן לתוך החול והילדה רצה לצידה בדרך הביתה. החושך התקרב ואמא חיכתה בחוץ, הקטנים על הידיים.

אז חשבו שהיא גדולה וגם הוסיפו לה עוד שלושה תפקידים. למלא כל יום שק בריג'לה שקוטפים בפרדסים, לקצץ אותה בשביל התרנגולות בסכין שמסתובבת ומתהפכת וגם להיות אחראית על הדלי בחליבת הערב של העיזים. הרי היא בת תשע, כבר לא ילדה, ואם היא בשום אופן לא תתייאש בסוף תהיה לנו מדינה.

חוויה ישראלית שלי . 70 שנה למדינה 

ב- 30 בנובמבר, בשנת 1947, בבית הספר "מזרחי" שבמגדיאל, היינו בכיתות הלימוד כשנשמעו יריות. צוות המורים הוציא אותנו החוצה לקראת בואו של מפקד האזור. היינו כולנו בחצר בית הספר . המחשבה שהמלחמה מתקרבת השתלטה עליי  והיריות נשמעו בחוזק בלי הפסקה , כל כך פחדתי , לא ידעתי מה יהיה עכשיו. אחת המורות אמרה שמיד יגיע האחראי על הביטחון במגדיאל ויורה לנו כיצד להתנהג . המחשבה על זהותו לא עזבה אותי .

כשהרימותי את הראש ראיתי שגם יתר הילדים מפנים את מבטם אל שער בית הספר. הסתכלתי אל השער וראיתי שלושה אנשים עוברים בו. המפקד עם שני מלוויו. זיהיתי את אבי כמפקד המקום. הרגשתי מבוכה וגאווה גדולה. ירדו לי דמעות. לבסוף הבינותי את הסיבה שבגללה לא נמצא אבא רוב הזמן בבית. הייתה בי גאווה גדולה  שאבא שלי נלחם על חיי כולנו ולא רק על חייו שלו. הם הגיעו אלינו, ואבא שלי התחיל לדבר, מיהרתי להקשיב לו, להתרכז במה שהוא אומר. ראיתי שהוא לא לחוץ בכלל מהיריות שעדיין נשמעו ברקע. בצורה רגועה, ובסבלנות,  בכדי שכולם יבינו, כדי שגם ילדים בני שש וגם המורים יבינו מה שהוא אומר, הוא סיפר שהאנגלים כבר עזבו את הארץ והערבים לא רוצים לאפשר לנו להקים בארץ מדינה.

שבעה צבאות ערב תקפו אותנו, מצפון, מזרח ודרום, הוא אמר שכח צבאי מעירק בפיקודו של "קאוקג'י" מתקרב דרך הכפר הערבי "ביר עדס" כדי לחצות את המושבה מגדיאל ולהמשיך לחתוך את מדינת ישראל עד הים. הוא גם הרגיע ואמר שלדעתו הניסיונות של הערבים למנוע מאיתנו להקים מדינה לא יצליחו, ולשם כך צריכים כל התושבים לשתף פעולה יחד, גם כל הילדים, להקפיד לציית להוראות הביטחון. הוא הרגיע את כולם והורה שצריך לשמור על השקט, להיזהר, לדאוג שכולם נכנסים לבית הספר מהחצר בעת אזעקה, ולא לדאוג! הערבים לא יצליחו! חזקנו בצדקתנו ואחדותנו. אני האמנתי לו. סמכתי עליו. הוא לא הסתכל עלי, לא העיף מבט, אבל הבנתי שזה חשוב להסביר לכולם מה קורה, ראיתי את עצמי כאחת מכולם, ראיתי אותו כמפקד ולא כאבא. לא ציפיתי ממנו לבוא אלי או להסתכל עלי. הקשבתי לכל מילה שאמר, לא פספסתי אף כלל, "לא לדאוג, הערבים לא יצליחו".

הסיפור המלא של כל התקופה :

הזוית האישית

נטע: בתכנית הקשר הרב דורי למדתי על העבר של סבתא שלי, על מלחמת השחרור ועל אותה התקופה. התחברתי לסבתא שלי בתור ילדה ודמיינתי את עצמי במקומה. גיליתי שסבא רבא שלי היה אחד האנשים החשובים במגדיאל, וסבתא שלי הייתה גיבורה בעצמה; הביאה אוכל באמצע המלחמה, לבד, יחפה, למשפחה שלמה. – ילדה קטנה עם אחריות גדולה – הבנתי שצריך להעריך כל דבר שיש לנו, כי פעם בקושי היה משהו, ואני לוקחת דוגמא מסבתא שלי, שעם כל הקושי ועם גילה הצעיר התמודדה עם קשיים גדולים ולא ריחמה על עצמה, אף פעם.

סבתא:

שלום רב,

אני סבתא לנכדים מזה שלושים שנה ורק לאחרונה, באמצעות נטע, שהיא נכדתי ה- 12, בורכתי באפשרות לשתף אותה ולהשתתף איתה במסע הילדות של שתינו. התכנית הייתה מאוד יקרה לליבי, שכן היא קירבה אותי לתחומי העניין של נטע וחבריה, אפשרה לי להעביר את החוויות של ילדותי, ענתה על הציפייה רבת השנים שלי, להראות לנכדיי באופן פיזי, איך גדלתי גם אני באותה עיר, רחוב, ובית ממש, ולעמוד על המשותף והשונה. בהיותנו עם שעדיין לא סיים להילחם על איחודו מחדש ממאה גלויות לאחר אלפי שנים, התכנית פתחה צוהר להבנת הרקע החברתי של כל אחד מהמשתתפים ושתינו נהנינו עד מאוד. לדעתי תכנית זו מתאימה מאוד לכל בית ישראלי ואפילו חיונית בגלל שפע ההשפעות והשוני בהיסטוריה של כל משפחה של בני עמנו. אני מודה ומברכת את בית הספר על שאפשר למורה המצוינת גברת ענת שמואלי לנצח על התזמורת הנפלאה הזו של בית ספר רעות ולהוליך אותה בהצלחה רבה. שוב תודה,

שושנה תמרקין מנצר בת מגדיאל, הוד השרון