מאגר סיפורי מורשת

שמי שלום שרגא, נולדתי ברומניה בעיר יאס בשנת 1926 לאבי קראו אפרים ואימי קראו הנריאטה.

אבי היה סוחר לפרנסתו ועסקן ציבורי בקהילה היהודית. אימי היתה פקידה, ומאחר שאבי היה עסוק רוב שעות היום בענייני הציבור, אימי היתה ממונה על ניהול הבית וחינוכינו. אני זוכר את החמימות המשפחתית שהיתה תמיד בבית. אני זוכר בעיקר את סדרי הפסח המיוחדים, בהם נפגשנו רבים מבני המשפחה יחד וחגגנו את החג. את המשפחה המורחבת היינו פוגשים בעיקר בחגים ובשמחות משפחתיות.

אבי היה עסקן ציבורי ומעורב מאוד בחיים הציבוריים של היהודים, וכן במערכת החינוך היהודית, הוא גם ארגן קופת הלוואות ומקופה זו הצליחו בעלי מלאכה וסוחרים יהודים ללוות כספים בעת הצורך ולהתפרנס בכבוד.

בתקופת השואה אבי עשה רבות להצלת חיי יהודים ובעיקר ילדים. בתקופה זו יהודי רומניה אומנם, לא נשלחו למחנות ההשמדה,אבל הם גורשו  לתחום רוסיה הכבושה ביד הגרמנים לשטח המכונה "טרנסניסטריה".

 שטחה של טרנסניסריה הוסב לאזור ריכוז ליהודי בסרביה, בוקבינה וצפון מולדובה שגורשו על ידי השלטונות הרומניים. בשונה ממחנות הריכוז וההשמדה של הגרמנים, הרומנים לא ייעדו את המגורשים לעבודה ואף לא להשמדה מאורגנת. אלא הפקירו אותם לגורלם ללא אספקת אוכל, טיפול רפואי או הגנה מינימלית בתנאי אקלים קשים.רבים מהם גוועו מרעב, ממחלות ומהקור הנורא. היהודים רוכזו בגיטאות ובמחנות ונאסר עליהם חופש התנועה ובחירת מקום מגורים. וכך התקיימו המגורשים בקושי רב תוך מחסור קשה במזון, בגדים ותרופות.

מידי פעם איפשרו שלטונות רומניה לוועדה מטעם הקהילה היהודית ובראשה אבי אפרים שרגא לצאת לאזור הגרוש ולעמוד על צורכי היהודים המגורשים. עם שובם של אבי וחבריו לוועדה לרומניה, הם אספו ציוד ומצרכי מזון רבים ושלחו אותם לנצרכים שם. חברי הוועדה יצאו פעמיים נוספות לאזור הגרוש -"טרנסניסטריה" והביאו איתם בכל ביקור סיוע רב למגורשים . בפעם השלישית הם חזרו עם כ-2500 ילדים ונערים יתומים. רובם הגדול של הילדים עלו אחר כך לארץ ונקלטו במוסדות מתאימים, לרוב פנימיות במסגרת "עליית הנוער".

אחותי אידית ז"ל היתה מבוגרת ממני בכמה שנים. היא הייתה מוסיפה אור ושימשה דמות מיוחדת במשפחה. לאורך כל חיי חשתי את הדאגה והאכפתיות שהיתה לה כלפיי. בכל פרט היא דאגה לי שיהיה לי טוב.

למדתי בבית ספר כללי של המדינה עד שגרשו אותי משם בגלל יהדותי. היה לנו דוד בארץ שעבד קשה וההורים שלי העבירו אותי ואת אחותי לארץ. ארזנו שתי מזוודות שבהן הסתכמו כל חפצינו ונפרדנו מההורים בלב כבד, זאת היתה הפעם הראשונה שנפרדנו מההורים. עליתי בגיל 13 וחצי יחד עם עליית הנוער, הנסיעה היתה חלקה, את רובה עברנו ברכבת וקבלת הפנים בארץ היתה נעימה וחמה. גרנו אצל הדוד במשך שלוש שנים. לאחר שלוש שנים הוריי הגיעו לארץ.

בארץ היו מורים טובים ורחמניים. אני זוכר מורה אחד שעזר לי במיוחד בקליטה שלי כעולה חדש, הוא היה מאוד סבלני ולימד אותי את השפה בהתמדה ובנחישות. בית הספר היהודי היה בית ספר גדול ומרווח.

בשנת תשי"ב נכנסתי לבית רפואה על מנת לעבור ניתוח קטן. היתה שם אחות צעירה בשם שרה. היא טיפלה בי במסירות רבה, והתיידדנו ולאחר תקופה שהכרנו החלטנו להתחתן.  זה היה בתקופת הצנע, היה מאוד קשה בארץ, היינו צריכים לעבוד קשה מאוד. תמורת העבודה היינו צריכים לקבל תלושים ובזה לקנות אוכל מועט. הרעב הורגש ולא יכולנו לאכול כל מה שרצינו. החתונה היתה קטנה מאוד, השתתפו בה כ-40 אנשים, היה רק מעט אוכל, עוגות ובוטנים. את הכיבוד הזה קנינו גם באמצעות התלושים. ב"ה שתקופה זו עברה.

עברנו הרבה מלחמות בארץ, המלחמות היו קשות מאוד. היום ב"ה רגוע יותר. אנו גרים בראשון לציון בדיור מוגן, יש לנו בן אחד ובת שמהם אנו רווים נחת ומנכדינו. כל שבוע אנחנו מגיעים לבקר את הנכדים בקרית גת, נהנים לראות אותם גדלים ומתפתחים.

תשע"ו