מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל בודקוב, נולדתי לפני מלחמת השחרור בשנת 1940. את שנות ילדותי העברתי בירושלים שלפני הקמת המדינה. הייתי חולה במחלת אסטמה בתקופה זו, הרופאים לא ידעו כיצד לטפל במחלה. יש לי סיפור קצר בנוגע לזה: הייתי בת 4, אבי ואחיי שאלו את אחד השכנים שתיאר את עצמו רופא מה יכול לעזור לי. הוא הציע להביא לביתנו ולקיים אמבטיה עם מים מיוחדים. אימא שלי הכניסה אותי ואת המים לתוך האמבטיה, התחלתי לצרוח כי הרגשתי שכל גופי מכוסה בזכוכית. אמי הביאה מים נקיים, שטפה אותי ונכנסתי למיטה , תוך כדי העלאתי חום ל- 42 מעלות. מיד אבי לקח אותי לבית חולים בהר הצופים והזהיר אותי כי לא אספר אודות האמבטיה. הרופא בבית החולים שאל מה קרה לי לפני שהעלאתי חום, אני עניתי שלא זכור לי משהו מיוחד. הסתרתי את העניין כי חששתי שיעצרו את אבי בניסיון לחסל אותי. אושפזתי בערך למשך שלושה שבועות. לאחר שהחלמתי וחזרתי הביתה, אמי עשתה חגיגה גדולה מאד. היא הזמינה את כל השכנים והדודים, כאילו נולדתי מחדש. עברתי את הנ"ל והמשכתי בחיי.

בשנתי החמישית הייתי בגן. היה זה קיץ, אני וחברתי יצאנו מהגן והתחלנו ללכת הביתה. הדרך לבית עברה בסנהדריה, בכביש הראשי של שמואל הנביא. לפתע שמעתי קולות של פרסות סוסים. היו אלה שני סוסים עם שני ערבים שרכבו עליהם. לפתע הערבי הראשון  נעצר לידי, תפס אותי ביד והחל למשוך לכוון הסוס. אמנם הייתי קטנה, אבל הבנתי שאם הערבי לוקח אותי, אזי זה רע מאד, יכול להיות שיקח אותי לכפר ערבי. מיד תפסתי את רגלו – הוא נעל מגף ולכן החזקתי יותר לכיוון הברך ובכוחות על (לא יודעת מהיכן בא לי הרעיון) נשכתי אותו חזק, עד שזרק אותי מלפיתת ידיו. נזרקתי על הכביש, מזל שלא היו על הכביש רכבים, נשרטתי ברגלי. חברתי שהייתה איתי ראתה הכל ומרוב פחד ברחה לבנין כלשהוא בקרבת מקום. חזרנו הביתה וסיפרתי על המאורע לאמי והיא ממש צחקה ואמרה: "היית יכולה לחיות  בכפר שהוא ערבי". אני זוכרת עד היום איך נעלבתי מאד שלא ניחמה אותי על פציעתי. היה לי מזל שלא נחטפתי. תמיד אמרו עלי שאני חלשה בגוף, אך יש לי נפש חזקה.

זכרון נוסף שלי, בגיל שש או שבע, במוצאי חג הפסח, עדיין היה אור, אנחנו הילדים שיחקנו בשדה שיבולים שהיו ממש גבוהים. שיחקנו במשחק התופסת בתוך השיבולים, לפתע פתאום קרה דבר מפחיד מאד: הירדנים שהיו סמוכים וקרובים לשכונת סנהדריה בירושלים ירו פגז לתוך השיבולים. אחת החברות, קראו  לה ירדנה, קיבלה את הפגז ישירות. אני הייתי יחסית רחוקה מעט מהמקום שהייתה בו. ראיתי איך נפלה וכל המעיים שלה היו בחוץ, היא מתה מיד. חברה נוספת ששיחקה איתנו רצה מיד לקרוא לאביה מהבית. הוא הגיע והרים את ירדנה על הידיים כמו  קרבן פסח. היה זה מראה מאוד נורא. למחרת הלכנו כולנו ללוויה של ירדנה, בבית קברות בשכונת סנהדריה. המחזה לא נשכח מראשי. תמיד אזכור אותו לעולם.

לסרטון תיעוד של רחל: 

הזוית האישית

רחל: התכנית היתה מעניינת, היתה לנו חוויה של חיבור, אני אוהבת את הבנות מאד. חבל מאד שהופסקו המפגשים בגלל הקורונה. אך כל הכבוד לכם שהצלחתם להמשיך על ידי שיחות וידאו ושיחות טלפון.

רחל בודקוב תרמה סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור: נבואה שהגשימה את עצמה