מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

עם מכונת התפירה יצאנו לישראל

ילדותי
משפחת פינק
מכונת התפירה לאחר השואה וילדותו של צביקה פינק בבית דגן

שמי צבי פינק, סבא של שירז פינק.
נולדתי ב-22.7.1947 בעיר קסל בגרמניה, המקום בו נולדתי היה מחנה עקורים שנאספו מאירופה. עם פרוץ המלחמה הורי נאלצו לברוח מפולין לרוסיה שם גם נולד אחי הבכור. עם תום המלחמה חזרו הורי לעיירה נו וי סונץ בפולין, עיירה ליד העיר קרקוב, שם גם היה ביתם בו גדל אבי ז"ל. לבית פלשו שכנים ובשום אופן לא הרשו להיכנס. במרתף הבית החביאו הוריו דברי ערך ולא היה אפשרות להיכנס. היה דין ודברים ולבסוף ביקש אבי את מכונת התפירה.
תמונה 1
 
עם מכונת התפירה יצאו בדרכם לישראל. באותם הזמנים אספו פליטים ניצולי שואה והגיעו לגרמניה לעיר קסל, מחנה העקורים שם נולדתי. בשנת 1947 ובשנת 1948 הגענו עם האוניה "אנו באנו" ארצה וכמובן מכונת תפירה, שזה כל רכושו שאבי הצליח להציל מביתו. לימים מכונת התפירה שימשה להוסיף עוד מעט כסף לכלכלת הבית ולשפר מעט את איכות החיים.
 
הגענו לחדרה, מקום בו היו אוהלים, ומשם עברנו ליישוב כפר בית דגן, יישוב נטוש של ערבים שברחו מהיישוב בכפר. בבתים שם גרנו לא היה מים ושאבנו מהבארות. את צעדיי הראשונים עשיתי בכפר בבית דגן. למדתי בגן ילדים ובית ספר עממי, כך זה היה אז עד כיתה ח. כל אחד מאיתנו סוחב אחריו מטען של שנים ועוד כמה נכדים שיהיו בריאים.
 
בבית ספר רמז שם התחלתי ללמוד קיבלנו חינוך, תרבות, ערכים ואהבת הזולת, ככתוב: "ואהבת לרעך כמוך". למדנו להבחין בין טוב לרע, וכמובן כבוד אב ואם, שזאת גם אחת הדיברות הזכורות לנו היטב "כבד את אביך ואימך למען יאריכון ימיך". כאן גם למדנו שדרך ארץ קדמה לתורה ואת כל זאת בוודאי לא אשכח לעולם. בבית דגן בגיל צעיר הבנתי מה שלא הורג מחשל.
תמונה 2
היינו צעירים מאוד ועצמאיים. הורים עבדו על מנת לספק לנו את כל הצרכים, ובמיוחד חינוך ותרבות שכל כך חשובה להם.
 תמונה 3
 
ברשותכם, חברים וחברות יקרים, רוצה אני לנסות להחזיר את הזמן לאחור. זה בוודאי בלתי אפשרי, ולכן ננסה יחד איש איש להעלות זכרונות ילדות, ולנו שהיה ילדות מופלאה בכפר, לחזור שוב בזמן לתקופת הבית ספר רמז בבית דגן. מנהל בית הספר אריה אילן, "הכל יכול כל, מילה נוספת מיותרת". תחילת יום לימודים בבית הספר. בבוקר מסדר של כל התלמידים ,כאשר תלמיד מקריא פרק בתנ"ך למיקרופון. מנהל בית הספר עומד סמוך לתלמיד, שקט מוחלט. הס וחסר שלא. לאחר מכן התעמלות בוקר קצרה ולסיום שרים המנון בית הספר. כך זה מתחיל: "נותן כבוד לבית סיפרנו (כן פעם נתנו כבוד) על נס נרימה את ביתנו מחצבתנו צור חיינו בית יוצר לאזרחי העם". עם סיום המנון בית הספר בצורה מסודרת חוזרים התלמידים לכיתות, שמתחילים יום לימודים.
 
לי באופן אישי היכרות רבת שנים עם כל המורים וזאת בזכות ולא בחסד. מנהל בית הספר ניסה לעזור לי לסיים את בית הספר. הוא לא הצליח. עזבתי לבד, וכך כולם. עם סיום בית הספר איש איש עם המטען שרכש יצאנו לעולם הגדול להמשך דרכינו.
 
הייתי רוצה לספר לכם על חילופי עונות השנה בכפר. כאשר החגים מתקרבים חודש אלול בפתח, הכנות אחרונות לקליטת המתפללים הרבים. בבוקר השכם יכולתי לשמוע הרחוב צעדים של המתפללים בדרכם לבית הכנסת לסליחות. אני לא הייתי צריך לקום לסליחות, לא הייתי צריך לבקש סליחה מאיש.
 
והנה תשרי בפתח ערב ראש השנה, יש צורך לחדש מלתחה את הבגדים. קנו באופנת אתא, צומת בית דגן משפחת גירון כמובן, נעליים קנו בסלון של טייק אליהו גבאי בית הכנסת. לעת מצוא הנעליים קנו שני מספרים גדולים יותר שחס וחלילה לא ילחץ לנו. כך עברנו את תקופת החגים והימים הנוראיים, והנה הסתיו מתקרב ואיתו החורף הגשמים בסמטאות הכפר עדיין לא היה ניקוז. היינו מסתובבים בתוך היובלים לאחר הגשם, לפעמים מצאנו מטבעות מתקופות שונות. בסוף יום המגפיים מלאים מים. יש צורך לייבש אחרת אין עם מה ללכת לבית הספר.
 
סיום החורף בתחילת האביב, פסח בפתח וצריך להכין את הבתים לקראת החג. משפחת בלטר, כמובן צבעי של הכפר, יש צורך להזמין מראש. אחרת צובעים לבד. לנו בבית תמיד היו אורחים לליל הסדר, ולי באופן אישי חשוב היה למצוא את האפיקומן. חיכיתי לזה כל הערב. הבטיחו פרס למוצא האפיקומן. תמיד, תמיד הבטיחו למוצא, מעולם לא קיימו. לצערי לימים הבנתי וזה היה מאוחר מידי.
 
פסח עבר, חלף לו. הימים הקשים בפתח. יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוריי ניצולי שואה, כמו רבים מהחברים והחברות, ולעולם מעולם לא רצו לספר על גודל האסון הכבד והנורא מכול על מנת לא להכאיב לי ולאחי הבכור. תם יום השואה ולפנינו יום הזיכרון לחללי צה"ל. זוכרים כולנו היטב את הצעידה משער בית הספר לעבר אתר הנצחה של שבעת הגיבורים שבגופם הגנו על הדרך לירושלים בכניסה למשמר השבעה. בוודאי כולם זוכרים את השקט באתר כאשר תלמיד קורא מתוך התנ"ך "הצבי ישראל על במותך חלל איך נפלו גיבורים" קול זה עדיין מהדהד בזכרוני ולא יכול לשכוח. יכולנו להקשיב לציוץ הצפרים מעל צמרות הברושים שעטפו את אתר הנצחה, ולסיום מניחים זרים בשקט, בשקט, בצורה מסודרת עוזבים את האתר, כאשר שוטרים מלווים ודואגים לעצור את התנועה לשמור על הבטיחות התלמידים.
 
סיום יום הזיכרון ויום העצמאות בפתח. ראש המועצה מר אור בך עדיין לא שמע על יום העצמאות ולכן הלכנו לראות בשדות זרים, בתל אביב והסביבה. מצעד יום העצמאות חתם את החג והקיץ ממתין בפתח, ועמו תקופת החמסינים ועדיין אין מזגנים. השרב הכבד, החום לא נותן מנוח, ועם כל זה לא מספיק, יתושים. גם כן לפני השינה נלחמים בעוז ובגבורה עם פליט מרסס ביד חצי לילה, ובסוף מתעייפים ונרדמים וחוזר חלילה.
 
בוודאי כולנו זוכרים היטב את סיום שנת הלימודים ותחילת החופש הגדול. לקייטנה רצינו ללכת כמו היום, סאמר סקול, אבל לצערנו לא היה, גם לא נברא. לא שמענו בכלל על קייטנה ולכן את הקייטנה פתחנו בעצמנו לבד. משפחת עוזיאל בפרדס, שם גם היתה בריכת השקיה לפרדסים, ושם גם נפתח הקורס הראשון לשחייה בבית דגן. זאת ללא עזרת המועצה המקומית או המתנ"ס, וללא צורך במדריך שחייה. כולם למדו לשחות וגם סיימו בהצטיינות. כמובן אף אחד לא טבע.
 
כך בגרנו ולימים כל אחד הלך לדרכו עם המטען שרכש בבית הספר ובכפר. אני המשכתי ללמוד באורט רחובות, עד גיוסי לצבא ,שירתתי בשריון עברתי כמו חברים רבים את מלחת ששת הימים כאשר אני רק חייל משוחרר שבוע, ולאחר מכן מלחמת יום הכיפורים, לצערי חטיבה -7. לחמתי גם במלחמת ההתשה, שלום הגליל כמובן התנדבתי, ולאחר מכן -1976 יצאתי גמלאי מצה"ל.
 
היום אני מתנדב במשטרת התנועה הארצית, מגדל שמונה נכדים שכל אחד הוא עולם בפני עצמו. כמובן היום יש לי זכות גדולה ללוות בתכנית הקשר הרב דורי ,שכבר רכשתי ניסיון בעבר עם נכדים אחרים. אני רוצה לסיים בתקווה גדולה שרק יבואו ימים טובים יותר ונכדינו לא יצטרכו לאחוז בנשק, שיאחזו את הלפטופ ושילמדו אותי. תודה על ההזדמנות שניתנה לי.
תודה גדולה ומיוחדת ליזמים של תכנית זו, לכל העוסקים במלאכה: התלמידים הנפלאים, המורה הנהדרת וכמובן מנהלת בית הספר. יישר כוח! תמשיכו לגדל דור עתיד. לסיום אומר מי שלא שומר על ההיסטוריה אין לו עתיד.
 
תמונה 4

מילון

רגש
תחושה

ציטוטים

”בתקווה שרק יבואו ימים טובים ונכדינו לא יצטרכו לאחוז בנשק, שיאחזו את הלפטופ ושילמדו אותי“

”מי שלא שומר על היסטוריה אין עתיד“

הקשר הרב דורי