מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

עם כח רצון ונחישות הכל אפשרי – מקימים את בית חנן

סבא עודד והנכדה שירה
סבא עודד וסבתא יהודית
סיפורו של סבא עודד - העליה ופיתוח המשק במושב

הסיפור של סבא עודד מתחיל בשנת 1933, או בעצם בבולגריה, עשר שנים קודם לכן, כשאבא של סבאו, סבא רבא מרדכי (מרקו) בכר, מתמרד ולא רוצה ללמוד – הוא רוצה לעלות לארץ ישראל. מישהו ברחוב קרא לסבא מרקו "ג'יד"ׁׁׁׁ (יהודי מלוכלך), רגע מכונן בו סבא מרקו הבין שמקומו לא בבולגריה אלא בארץ ישראל.

תמונה 1

העלייה לישראל

ההחלטה נפלה ולמרות שאביו מתנגד לכך, סבא מרקו עולה לארץ ישראל בשנת 1924 באונייה. הוא סולל כבישים ועובד בקטיף פרי הדר. בתחילה חי בפתח תיקווה, בהמשך מגיע גם לראשון לציון ולמקווה ישראל, שם עובד כשומר. אז מסתמנת אפשרות להצטרף לקבוצת בולגרים שרוצים להקים מושב חדש שיקרא "בית חנן".

סבא מרקו מתקבל ויחד עם חברים נוספים מקים בשנת 1929 את מושב בית חנן, המושב הראשון והיחיד באזור. ממערב לבית חנן, בשטחים המוכרים כ-"1000 דונם", מתגוררים בדואים העוסקים בגידול ירקות. מצפון לבית חנן גם מתגוררים בדואים, ובהמשך נרכשת הקרקע עליה מוקם בשנת 1932 מושב נטעים. ממזרח לבית חנן שכנה נס ציונה ובצמוד לה הוקם בהמשך מושב בית עובד. מדרום לה הכפר הערבי "קובבה" ודרומה לו – אדמות ערביות.

חברי מושב בית חנן עולים על הקרקע חדורי ציונות, מתוך מטרה לעסוק בחקלאות וליישב את הקרקע על בסיס עקרון של  עזרה הדדית ותוך מתן שוויון לכל מתיישב באמצעי הייצור (אדמה, מים, מבנה מגורים).

הענף הראשון ממנו מקווים המתיישבים להתפרנס הוא חקלאות וליתר דיוק פרדסנות וגידול ירקות. במשקים באותם ימים גם משק חי, המשמש לצריכה עצמית בלבד. בתי המתיישבים נבנים כולם בדגם אחיד, על ידי המתיישבים עצמם והבדואים הגרים בסמוך למושב המתהווה מובילים "זיפזיף" מחוף הים לצורך בניית הבתים. בהמשך מתווסף לחקלאות ענף פרנסה נוסף, הלול. בינתיים נוספים ישובים שכנים נטעים ובית עובד וגם בית חנן מתרחבת. נוספים חברים חדשים המיושבים בחלקו הדרום-מערבי של המושב, הנקרא מאז ועד היום "ההתיישבות".

כשלוש שנים לאחר הקמת המושב נוסע סבא מרקו לורנה שבבולגריה כדי לשאת עלמה צעירה בת 19, רג'ינה לבית פרחי ולהביאה אל ארץ ישראל. סבתא שהגיעה באוניה לנמל יפו, עשתה דרכה לנס ציונה ומשם הגיעה לבית חנן כשהיא רכובה על גמל.

בראשית ימיו של המושב עבד סבא מרקו כעובד מים ולמעשה היה אחראי על משק המים של המושב, הן בחלקות החקלאיות והן בבתים. סבתא רגינה דאגה למשק הבית ולהשקיית הפרדס (משימה מורכבת וקשה באותם ימים). זמן לא רב לאחר שנישאו סבתא רגינה הרתה ונשאה ברחמה תאומים.

באחד הימים, בעת תיקון תקלה בבאר המים קרתה תאונה. סבא מרקו החליק מסולם בהיותו בתוך הבאר ונפל מגובה לתחתית הבאר היבשה – נפילה שבעקבותיה איבד את ידו הימנית. סבא מרקו אושפז בבית החולים הדסה שבתל אביב, מצבו היה קשה, וכבר הוכנס לחדר קירור לאחר שהרופאים ויתרו על סיכוייו לחיות. בזכות נחישותה של סבתא טופל וידו נכרתה בלית ברירה. האירוע הקשה שעבר על המשפחה הצעירה מקדים את ציריה של סבתי ההרה וסבא עודד נולד בשנת 1933, מוקדם מהמתוכנן. סבא נולד פג ואילו אחותו התאומה לא שרדה את הלידה. שמו של סבא עודד ניתן לו בעצת חברים בתקווה שיביא עידוד ונחמה למשפחה הצעירה בשעה בה השמחה מהולה בעצב ואובדן.

עודד: "אני היום בין 83 ואני זוכר את עצמי מהיותי ילד גר עם משפחתי באותה חצר, באותו בית. עם השנים פיתחנו את ענף הלול שמקיים את משפחתנו עד היום: לול שתחילתו בלול נודד קטן של 100 עופות". לול שסבתא רגינה בנחישות רבה דחפה להקים ולפתח, כדי שסבא מרקו יוכל למרות הנכות הקשה להתפתח ולעבוד. סבא מרקו בדבקות ועקשנות פיתח וטיפח לול ופרדסים ונאמר עליו לא פעם שמה שהוא עושה ביד אחת אחרים לא עושים בשתי ידיים.

מושב בית חנן שהוקם כמושב עובדים שמטרתו וייעודו עיסוק בחקלאות גדל והתפתח. נשמרו כללים של עזרה הדדית בין החברים, ניתנו אמצעי ייצור שווים והתחילו להקים מוסדות ציבור כמו צרכניה, בית עם בית אריזה לתפוזים, מחסן ביצים וסילו ענק לתערובת, הוקם בית ספר יסודי,  אשר שרת בהתחלה את ילדי המושב ומאוחר יותר צורפו אליו גם ילדי נטעים.

תמונה 2

בית הספר היה מקום מפגש גם אחר הצהרים ונערכו בו פעילויות חברתיות. מבין חגי ישראל הקפדנו מידי שנה לקיים את טקס חג השבועות במושב נטעים, כשכול אחד נושא בידו מתוצרת המשק להבאת ביכורים כתרומה לקרן הקיימת. אני זוכר איך הלכנו בשיירה ארוכה, כולנו לבושים בלבן ושרים שירי חג כל הדרך. בנוסף נהגנו לציין מידי שנה את היווסדו של המושב, בחגיגה שתכניה נכתבו ובוצעו ע"י החברים והילדים.

בבית חנן למדתי עד כיתה ח'. בהמשך למדתי בגימנסיה הראלית בראשון לציון, אליה הגענו מידי יום רכובים על אופנים (לא הייתה מועצה אזורית שדואגת לרווחת התושבים). מאחר וכל עיסוקנו נסוב סביב נושא החקלאות הבנתי שעלי להכיר וללמוד את הנושא לעומקו ושאיפתי הייתה להגיע לבית הספר החקלאי "כדורי ", אשר נחשב בזמנו (ואולי גם היום) לבית הספר המוביל בתחום. ואכן התקבלתי לכדורי, בו למדתי שנתיים מלאות ,מהנות ומעניינות, אשר תרמו לי הרבה מאוד לעתידי. אני זוכר היטב נושאים לימודיים רבים שלמדתי שם ושבהמשך עזרו לי בפיתוח המשק. היה לי ברור כשיצאתי לכדורי שאני עוזב את חצר המשק בשביל לחזור אליה. תמיד ראיתי את עצמי כממשיך בדרכם של הוריי ולקחתי על עצמי תפקידים בניהול המשק וקידומו.

התגייסתי לצבא בשנת 1952, בתחילה הייתי בקורס טייס ובהמשך שירתי כפקח טיסה בבסיס תל נוף. במהלך השירות הכרתי חברים טובים איתם נמשכת החברות גם היום. לקראת השחרור חיכה לי במתנה מההורים טרקטור – הייתה זו ראשית הדרך לפרנסה לעתיד.

התחלתי לעבוד בגידול ירקות (שעועית בולגרית, קישואים, פלפלים, חצילים) ומצאתי סיפוק רב בתהליך הגידול, בחלקות יפות ומטופחות וגם ביבול עצמו שהכניס כסף. את התוצרת החקלאית הייתי מביא לשוק הסיטונאי בתל-אביב. בשנות ה- 50 הקמתי יחד עם שותף נוסף שותפות לגידולים חקלאיים ולעבודות שדה. עם טרקטורים וכלים שרכשנו (מרסס, מנערת ועוד) ביצענו עבודות חקלאיות בפרדסים, אחזקת חלקות, ריסוס, קטיף, פינוי מכלים, בקיצור הכל. עבדנו בכל הארץ, משדה בוקר שבדרום ועד להבות הבשן שבצפון, העסקנו פועלים והעסק שהקמנו שגשג. במקביל המשכתי כמובן לסייע להורים במשק.

סבא, שקיבל מהמגדלים מהתוצרת החקלאית שקטף, נזכר כיצד היו עושים מהמשמש ריבות ולדר שהיו מיבשים בשמש על הגג.  בקופסאות שימורים ועם מכונה ידנית שנרכשה במיוחד, היינו משמרים שעועית בולגרית, משמשים, חבושים ועוד ועוד.

בשנת 1957 הכרתי את יהודית, מי שתהיה אם ילדיי לעתיד. יחד הקמנו משפחה, נולדו לנו ארבעה ילדים ומשפחתנו גדלה ועבודה רבה וכל הילדים נרתמים לעזרה: היה לנו מטע של אגוזי פקאן כשכל שבת יוצאים כולם לאסוף אגוזים, גידולי אפרוחים, פרגיות, הודנים ותרנגולות כשכולם נרתמים ועוזרים. הייתה גם חממת ורדים וגידולי תותים על עמודים, בקיצור הרבה עבודה והרבה שמחה. הילדים גדלו, הקימו משפחות, הביאו לנו הרבה נכדים חמודים ואנחנו שמחים ומאושרים.

את המשך הקיום של המשק קיבל ולקח על עצמו בנינו גלעד, אשר ממשיך בדרכנו ומקיים את המשכיות המשק. גלעד נשוי לרותי להם ארבעה ילדים

שירה היא נכדתנו, הבת השלישית של גלעד, ששומעת ומספרת את הסיפור שלי

תמונה 3

תמונה 4

%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%94-1

הזוית האישית

שירה בכר: נהנתי מאוד הכל התהליך המשותף, למדתי להתחשב בצרכים של סבתא וסבא, להכיר את סיפורו של סבי לעומק ואת הוריו שלא הכרתי לעומק קודם.

מילון

ג'יד
יהודי מלוכלך

קובבה
הכפר הערבי סמוך לרחובות שננטש, סופח לעיר רחובות בסוף שנות החמישים, ושמו שונה לשכונת אבן גבירול בחלקה המערבי של העיר.

ציטוטים

”ידעתי כשיצאתי לכדורי שאני עוזב את חצר המשק בשביל לחזור, תמיד ראיתי עצמי כממשיך הורי.“

הקשר הרב דורי