מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

על נמרוד אברהם

מארבים בתל חי
גדי בעת שירותו הסדיר
על פרשיית חיבוק הרובה ועל מ"כ שהיה חבר

נמרוד אברהם היה בן מחזור שלי ושל צביקה בבית הספר התיכון. הוא היה חניך של הפנימייה הצבאית, מה שאומר שלאחר שעות הלימודים הוא ושאר חניכי הפנימייה  היו פורשים מאיתנו והולכים ל"שחק" בחיילים. זה כלל מסעות, מטווחי ירי, מסדרים, לימין שור, אחורה פנה, תרגילי אש…. בקיצור ארבע שנים רחוק מהבית, שבסיומן הרוויחו את הזכות להתגייס מכי"ם מן המניין במסלול ישיר ומיידי. נמרוד היה מאוד "נחשב" בעיני בני מחזורו מהפנימייה, ובצדק – כי היה בו את השילוב של תלמיד מוצלח, של ספורטאי עוד יותר מוצלח, ושל בחור מקובל בחברה. מה עוד צריך?

אנחנו התגייסנו באוגוסט שנת 1966 לפלוגה א'. הטירונות החלה בספטמבר, ולאחר שלושה שבועות ראשונים בגדוד נדדנו במסע אלונקות לגבעת אולגה. שם היו לנו אימוני מטווחי ירי שכללו בין היתר "עשרה שניות צד שני זוז", אלונקות, קורות, טרטורים. בקיצור: כל החבילה שמגיעה לטירונים, כי כך נאה וכך יאה! לעניין "עשרה שניות", בהיות לשוני קלה על ההדק, מה שקוראים לפעמים "פה גדול", פלטתי בפעם הראשונה שצריך להגיד "עשר שניות ולא עשרה, המפקד", וחטפתי על המקום שעות שמירה בלילה. מאז גם אני אומר "עשרה שניות", מה שבטוח בטוח.

אברהם נמרוד ז"ל, איור: אריה טופור 

תמונה 1

עברו להם שבועיים באולגה, והנה הגיעו אלינו לפלוגה קצינים ומכי"ם נוספים, ולהפתעתנו (שלי ושל צביקה) למחלקתנו שובץ כמ"כ לא אחר מבן מחזורנו – נמרוד! עד אותו היום מ"כ היה על תקן של חצי אלוהים, ולפתע מ"כ בן כתה….וואו! הסתגלנו פחות או יותר למצב, וכמובן גם השתדלנו לא להציק לו בתזכורת להיכרותנו הקודמת, אם כי זה לא היה סוד, ונסינו לזרום בשקט קדימה. עברו להם עוד יום-יומיים ובלילה, בעודי ישן לי ומחבק את הרובה (לבל "ייסחב" ע"י איזה מ"כ תורן שישלח אותי לצוותי קומנדו), תוך כדי שינה, מישהו (מ"כ נבל, כמובן) משך את הרובה אהוב-נפשי (בלי שהרפיתי ממנו לרגע!). כשהתעוררתי מצאתי את עצמי שוכב בחוץ, ממשיך לחבק את הרובה, כשאותו מ"כ (נבל, כאמור) צורח עלי: "עזוב את הנשק! לא שמרת עליו, נתראה בקומנדו!"

"אבל המפקד, לא עזבתי לרגע, זה לא פייר", גמגמתי, והתשובה: "שתוק, עזוב את הנשק, ועוף לי מהר מהעיניים!"

כמובן שזה בדיוק מה שעשיתי, חזרתי לי ונפשי כבדה עלי, ואז שמעתי מבחוץ ויכוח בין נמרוד לאותו מ"כ. נמרוד היה מאוד איתן בדעתו שבעצם לא פישלתי, ולא הרפיתי מהנשק גם כשנשלפתי איתו החוצה. לא נראה לי שאותו מ"כ בן-אתם-יודעים-מי השתכנע. הכל נראה אבוד באותו הרגע, ומה רבה הייתה הפתעתי כשלפתע שמעתי: "שקולרסקי!"  "כן המפקד!" עניתי, ויד נעלמה (של נמרוד, כנראה) השחילה לי את הרובה פנימה לאוהל.. חיבקתי אותו בעוז, ועד לסוף הטירונות לא נפרדנו יותר (אני והרובה), ועל האירוע הזה לא דיברנו לא אני, לא נמרוד. כמובן שרחשתי כבוד לכך שעמד לצדי (בתוקף הצדק ומצפונו!) גם מול מ"כ ותיק מעט ממנו, ובכיר ממנו בהרבה. לא העזתי כמובן להתיר לשוני על שקרא לי שקולרסקי ולא שקלרסקי.

טוב, את הטירונות המשכנו לגלגל לנו, הגענו לבווריה, חזרנו לנו לגדוד במסע זוועתי, והנה אנחנו בקורס צניחה, בתל נוף. לתל נוף, לאותו קורס, הגיעו גם בני מחזורנו מגדוד 202, ואיתם היה ידיד קרוב שלי, נקרא לו וו., בן מחזורו של נמרוד מהפנימייה, והוא כמו נמרוד- מ"כ של החבר'ה מ-202.  כשנפגשנו וו. ואני באיזו הפסקה קצרה בין האימונים, דיברנו קצת על דא ועל הא, והוא מאוד התעניין לדעת איך זה להיות תחת פיקודו של נמרוד. "בסדר גמור", עניתי, אבל הוא לא הרפה: "היה לך יחס מיוחד ממנו, בתור חבר?" "מה פתאום" עניתי. "אף לא פעם אחת?" עניתי: "אף לא פעם אחת" והוא ממשיך לחקור. ואז, מעשה שטן, התפתיתי לספר לו את סיפור הרובה באולגה. הלשון הקלה שלי! למה לא שתקתי? כי זה נפלט לי, ואיך שזה יצא לי מהפה הצטערתי על זה, וידעתי שלא הייתי צריך לומר מילה, ושזה עוד עלול לשוב אלי….

ואומנם זה שב, ועוד איך זה שב! למחרת אנחנו בתור לחדר האוכל, צביקה לידי, נמרוד הוא המ"כ התורן שמצעידנו בשלשות, ואני קולט שהוא מדבר בצד עם וו., ועוד אני קולט שפניו מסגירים קצת את זה שהוא נרגז ביותר, ותוך שנייה הוא קורא לי בכעס רב (ויש לו את כל ההצדקה לכך, חי נפשי!), וליד וו. הוא שואל אותי: "שקולרסקי, מה זה הקשקוש הזה שאני שומע מ וו., שכאילו פעם עשיתי לך איזה טובה, עם איזה רובה, מה זה צריך להיות?" ואני, בברכיים רועדות, תופס את המבוכה שגרמתי לנמרוד, מול אחד מבני מחזורו: "לא, הוא (וו.) פשוט לא הבין אותי…הוא לא קלט מה שאמרתי לו" (ואני יודע שמה שאני אומר לא משכנע בכלל)…."טוב", אומר לי נמרוד,"חזור לשורות", ואני חוזר לתור לאוכל, ליד צביקה, ששואל: "מה היה הקטע עם נמרוד ועם וו.?" אני כמובן מספר לו את כל הסיפור, מאולגה, דרך בווריה, התור לאוכל בתל נוף, את כל העלילה. ואז צביקה חושב קצת, ואומר לי כך: "תדע לך שפישלת בגדול, ביישת את נמרוד ליד בן מחזורו….אין כל ספק שאתה עומד לחטוף, והרבה….אמה-מה, מה שנשאר לך לעשות זה להתפלל שהוא לא יינטור לך הרבה זמן, אלא יכנס בך כהוגן הכי מהר שאפשר, כדי שהסיפור המביך הזה יהיה מאחוריכם".

מה אומר ומה אדבר, עוד באותו הליל נכנס בי נמרוד בכל כוחו, כפי שהגיע לי, ואני התאפקתי לא לצרוח מאושר…. ונמרוד היה אכבר-גבר שבעולם לקרוא לאותה פרשה שבה גרמתי לו מבוכה סוף, כי באמת- באמת הוא היה יכול לעשות מזה אירוע שיתפרס על הרבה מאוד זמן. לא דברנו על זה יותר, כמובן. ארבעה חודשים יותר מאוחר נמרוד הלך לקורס קצינים, אחרי עוד חודשיים פרצה מלחמת ששת הימים…. אם נמרוד היה איתנו פה היום היינו עושים ביחד במכנסיים מאותו סיפור, אבל היות ונמרוד לא חזר משם, מה שנשאר לי זה לספר כמה הוא היה בעצם לארג' איתי, באירוע שהיום הוא קצת מצחיק ומאוד שולי. אבל באותם הימים בגבעת אולגה ובתל נוף, הוא היה לא פחות ממרכז ההוויה.

איור: אריה טופור

תמונה 2

הזוית האישית

הסיפור לקוח מהספר ״על עכברים וצנחנים 1: מספרים לוחמי פלוגה א' 1966״ שערך צביקה ויסברוד ואייר אריה טופור, ומועלה למאגר המורשת בשיתוף עם תכנית הקשר הרב דורי.

גדי שקלרסקי תרם סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו כאן

מילון

מפקד כיתה
מפקד כיתה או בקיצור מ"כ, הוא תפקיד של מש"ק בצה"ל, העומד בראש כיתת לוחמים בחי"ר, הנדסה, איסוף קרבי, מערך ההגנה האווירית, חטיבת החילוץ הקרבית או יחידה מובחרת. בצה"ל מתייחס מונח זה למפקד יחידה הכפופה למחלקה. מפקד הכיתה עבר קורס מ"כים חי"ר ודרגתו היא בדרך כלל דרגת סמל וסמ"ר. בעבר היה רב"ט נושא בתפקיד זה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”נמרוד היה אכבר-גבר שבעולם להביא סוף לאותה פרשה שבה גרמתי לו מבוכה, כי באמת-באמת הוא היה יכול לעשות מזה אירוע שיתפרס על הרבה מאוד זמן“

הקשר הרב דורי