מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1949, הוריי חממה וסאלם, עלו לארץ ישראל מהעיר חאשיד שבתימן.

עם עלייתם הם התיישבו במושב  תעוז, אשר בפרוזדור ירושלים. אני, מרדכי מועלם, נולדתי בתעוז בשנת 1953, הבן הרביעי במספר.

לאחר זמן מה הגיעו לתעוז עולים מהודו, העולים מתימן שהיו שם פחדו מאוד מהעולים מהודו כי צבע עורם היה כהה מאד. זו הסיבה שעולי תימן עזבו את מושב תעוז.

לאחר שמשפחתי עזבה את תעוז, היא התישבה בבתים שננטשו על ידי ערבים, ביישוב תלמי מנשה ליד באר יעקב. אני גדלתי, חונכתי, שיחקתי והעברתי את רוב חיי במושב תלמי מנשה, עד שהתחתנתי ועזבתי!

בחלוף הזמן המשפחה גדלה וגידלה תשעה ילדים בבית עם שני חדרים ללא שרותים, ללא מטבח וללא מקלחת. לאחר כמה זמן, נבנו שני פחונים, אחד שימש למטבח ואחד שימש למקלחת. את המים החמים חיממו על ידי פתיליה. וכך חיינו!

אבא סאלם, עבד בחקלאות בפרדסים של המושב, ואמא חממה, עבדה בגידול הילדים ובחינוכם למופת!

המדינה בנתה את מושב תלמי מנשה והמדינה בקשה מעולי תימן שהתיישבו בבתים הנטושים לעבור ליישוב הקבע. אבל לעדה התימנית היה רב ומנהיג שלא אישר להם לעבור ליישוב קבע, כי הוא פחד שיקצצו להם את הפאות ויפגעו בדתיותם. במקביל עלו יהודי אירופה והתיישבו ביישוב קבע הנמצא במושב.

עם הזמן העדה התימנית התרחבה וביקשה מהמדינה לבנות במקום בתים משלהם, המדינה לא אישרה להם כי היישוב בו רצו להקים את הבתים שלהם נקרא רכוש נטוש. לאחר 20 שנה אנשים קנו מגרשים ברחובות ובנו בתים וכ-90% עברו לרחובות.

אבא סאלם ואמא חממה הרחיבו את הנכס ללא אישור המדינה. המדינה הזמינה את אבא סאלם למשפט והשופט אישר לאבא במשפט את  הבנייה של הבתים ביישוב, בגלל כמות הילדים שהיו לו.

חלפו 40 שנה עד שהמדינה אישרה את המבנה אשר נמצא עד היום ביישוב תלמי מנשה.

הזוית האישית

מורדכי: נהניתי להיות בקרבת נכדתי החמודה, התקרבנו יותר אחד לשני, סיפרתי לה דברים שלא סיפרתי קודם ואני ממליץ לכולם לקחת חלק בתכנית.

אגם: נהניתי מאוד לקחת חלק בפרוייקט הזה ולהיות בקרבת סבא. למדתי מלא דברים חדשים והופתעתי לגלות שסבא מספר לי דברים שלא סיפר קודם.