מאגר סיפורי מורשת

שמי אמילי, אני בת 12. אנו משפחה קטנה וברוכה. אימא גלי ואחותי הצעירה ליאוני. סבא 'צבר'- "נתן כל הארץ" -הוא מכיר כל דרך ושביל בה. דודים ובני דודים אהובים. וסבתא, איתה כתבתי את הסיפור. כולנו משפחה מלוכדת ואוהבת. סבתא  שלי – רוחלה. לנו קשר יחיד ומיוחד. קשר של אהבה עמוקה. קשר שמעניק לי ביטחון ושלווה. אני הבכורה ובזכותי זכתה סבתא לתואר לו ציפתה זמן כה רב. התכנית פתחה בפני פרק אפל בחייה, שכל השנים נשמר בסוד. תמיד שאלתי אותה על ילדותה. התשובות היו חסרות ואפילו מתחמקות. תמיד ענתה: "..בפעם אחרת".. בזכות התכנית – סבתא פתחה את ליבה וסיפרה על שנות ילדותה בשואה.

נולדתי בפרוץ מלחמת העולם השניה באילוק, יגוסלביה, בבית המשפחה המורחבת, האמידה והפעילה. המשפחה ניהלה אורח חיים דתי- מסורתי ואינטלקטואלי. לסבי וסבתי משה ואוגניה פריד נולדו אמי רזו ואחיה: יוסף, ברי ופריצה. בשנת 1934 נישאה אמי לאבי גוסטב קון מווינה. הם הקימו משפחה בבית זה, ונולדו היינריך- אחי, אני- לילי, ונועמי- הקטנה. בשנת 1941 נכנסו הגרמנים והאוסטשים ליוגוסלביה.

היהודים מחפשים מסתור. משפחתי נשארה בבית. אימא אחרי לידה ובריחה מסוכנת אף היא. אימא לוקחת אותי למסתור בהונגריה. היא חוששת לקחת את אחי שמא נריב ונחשוף את מוצאנו. אחי רץ ומבקש שתיקח גם אותו. "רוץ לנעול נעליים ולקחת מעיל", אמרה. לא חיכינו. הפרידה אשר הייתה לעד צרבה כאב גדול בליבה עד יומה האחרון. היהודים שנותרו באילוק נלקחו למחנה "יאסנובאץ" והושמדו. התייתמתי בגיל שלוש. שרדתי בזכות האנשים הטובים שדאגו ונתנו לי קורת גג, אהבה, חיים טובים עד כמה שניתן. לימים סיפרה לי דודה פריצה שנולדתי עטופה בקרום סגור. המיילדת הכריזה: "התינוקת הזאת נולדה במזל גדול" – תשפטו אתם…

הונגריה 1942- 1944 – הגענו לבודפשט. את הלילה הראשון עשינו בבית הדוד זיגמונד פישר – מותשות, אך מוגנות. אור קלוש דלק. מיטה גדולה ושולחן נמצאו בו. השכיבו אותי במיטה הגדולה והמבוגרים הסתודדו סביב השולחן. עלינו לעזוב. פחדו שמא יענשו על הסתרת פליטים. למחרת בטרם צאתנו קצצו לי ציפורנים ברגליים ופצעו לי את הבוהן. היה זה הבכי הראשון שאני זוכרת.

בבודפשט התארחתי אצל מספר מכרים שהנעימו לי את שהותי אצלם. המסתור הבא היה בעיר פאפו אצל הילדה נני. לא היו להם ילדים והם שמחו לארח אותי. פינקו אותי וקנו לי שמלות יפות וסרטים לשיער. חיכיתי שהוריי יאספו אותי לחיקם, זה לא קרה. במקומם בא שוטר מקומי במדים יפים ובכובע מעניין: "עלייך ללכת איתו", אמרה הדודה. היא ארזה לי סל עם מזון ובגדים. נפרדנו. לא הבנתי למה היא בוכה. נתתי יד לשוטר, הדלת נסגרה מאחורי ולא ראיתיה עוד…

בחצר גדולה נאספו פליטים עם מזוודות והמתינו. אני זוכרת עצמי מסתובבת לבד ומחכה. "גברת" אחת (דודתי אנני) נתנה לי יד ויצאנו מהחצר מבלי שאיש עצר בעדנו. היא לקחה אותי לבית גדול והושיבה אותי על מדרגות הכניסה והבטיחה לי שמיד תחזור. זמן קצר ונפתחה הדלת. גברת עם סינר לבן צירפה אותי לקבוצת ילדות. בית היתומים הזה הפך לי לבית כשאלזה המדריכה מאמצת אותי לליבה.

חודשים ארוכים שהיתי שם מוגנת מכל רע. המקום נוהל ע"י הוועד היהודי המקומי ותחת עיני השלטונות. אלזה יונגרייז הייתה הדמות החשובה בחיי מאז הגעתי לבית היתומים ועד לעלייתי ארצה. מתוך ספרה האוטוביוגרפי למדתי מה מכל חלומותיי היו זיכרונות מן המציאות ולא רק פרי דמיון. בספרה היא מדגישה את כושר ההבחנה של ילדים מפני סכנה שאורבת וכיצד הם מתאימים את עצמם לכל מצב. לדוגמה, שתיקה מוחלטת בנסיעה ברכבת, או בזמן חקירה. תפילת "מודה אני" וקריאת "שמע" היו נר לרגלי תמיד מתוך הרגשה שמלאכי השרת שומרים עליי…

בימי א' נערכו ביקורים של נשים מכובדות שבאו להנעים את זמננו. דודה פריצה התחפשה לאישה כזו ותמיד בחרה אותי לצאת לטיול. לחצתי את ידה בחוזקה ולחשתי: "אני יודעת מי את אבל אני לא אגלה". היא פינקה אותי בדובדבנים שתליתי על אוזני כעגילים ושוקו שכל כך אהבתי, והבטיחה לשוב בכל יום א'. באחת הפעמים נלקחנו לחדר ההנהלה: "האם את מכירה את האישה הזו?" שאלו. "לא!" עניתי, "אולי היא קרובת משפחה שלך?" שאלו בשנית. "לא!" עניתי. בשאלה הבאה עניתי: "אפילו לכומר לא עונים פעמיים!" החוקרים ואלזה שהייתה נוכחת נדהמו ושחררו אותנו. דודותיי פריצה ואנני נתפסו בבודפשט ונשלחו לאושוויץ. שתיהן חזרו משם חבולות, פצועות אך חופשיות. טעם הדובדבנים הטריים מזכיר לי תמיד את דודה פריצה והרגעים הקסומים אותם לא אשכח לעולם. "נוסעים לטיול", הכריזה אלזה והכינה צרור לכל אחת משבע "בנותיה" – "בנות המזל" נוסעים לארץ חדשה- ארץ ישראל". היינו מהאחרונות לעלות ל"רכבת קסטנר" שהייתה כבר מלאה ובקושי נמצא לנו מקום באחד הקרונות. השטח היה קטן- כשטח המעיל של אלזה. התנאים בקרון היו קשים. את צרכינו עשינו מחוץ לקרון תוך כדי נסיעה.

המסע הארוך החל. הקשיים והסבל גם. הרכבת יצאה מבודפשט ב-30 ביוני 1944 בדרכה לארץ ניטרלית, אך הגיעה למחנה ברגן-בלזן. מעיל פרווה יפה היה לאלזה אותו לקחה איתה לשוויץ. משעלינו לרכבת המשא הפך המעיל לשטיח עליו ישבנו, ישנו, אכלנו, התכסינו והתכרבלנו. הוא שימש אותנו בכל הנדודים מבודפשט ועד שוויץ. המעיל ספג את כל ההקאות וההרטבות ואולי גם דמעות, עד שאיבד צורתו ולא נודע שמעיל הוא. כשהגענו לשוויץ, אלזה נפרדה ממנו אחר כבוד, ואמרה: "בארץ ישראל זורחת השמש, אין צורך במעיל עוד…". לאחר מסע רגלי ארוך הגענו אל תוך מחנה "ברגן בלזן" במקום שהוקצה לנו. נוסעי הרכבת שוכנו בצריף גדול בו היו המוני מיטות בשלוש קומות. קיבלתי מיטה בקומה התחתונה כשאלזה מעלי. זכינו ליחס טוב יותר משזכו לו שאר האסירים. כילדה מאד קטנה הייתי ככלי שמחה בידי הגדולים. הייתי ילדתה האהובה של אלזה. היא דאגה לי יום יום לצלחת מרק. כשחליתי היא לא משה ממיטתי ודאגה לכל צרכי ושיקומי. אהבתי לראות את החיילים והשומרים במדיהם המיוחדים ובמגפיהם המצוחצחים, בי לא פגעו לרעה אף פעם. אז פשטה שמועה שממשיכים לנסוע לכיוון שוויץ ושהרכבת יוצאת. בן רגע נפרצה הגדר וה"המונים" שהיו במחנה רצו בכוחם הדל אל החופש – אל הרכבת. אני זוכרת את התמונה בה אני רצה בין ההמונים מבלי לדעת לאן, ומי לידי.

הגענו לרכבת שהייתה מלוכלכת ומסריחה. אלזה ושבע בנותיה נרתמו כולן לנקות את הקרון כדי שהנסיעה תנעם לנו. המסע יצא לדרך- אחרי טלטולים רבים הגענו למונטריי, שוויץ. הפליטים שוכנו באתרי תיירות שונים ובתנאים מצוינים. התקבלנו בהתרגשות גדולה. עסקנים באו לקבל אותנו הפליטים – "הצלב האדום" ו"הג'וינט" וכן עסקני מפלגות ציוניות מהארץ ובעיקר מהקרן הקיימת לישראל. כולם הושיטו עזרה גדולה ובעיקר עשו נפשות לעלייה לארץ על ידי קבלת אשרות עלייה מממשלת בריטניה, ששלטה בארץ. אנחנו הילדים גרנו בארמון בשוויץ. דאגו לנו למיטות נקיות, נייר טואלט, סבון רחצה, מים חמים וארוחות טובות וטעימות- שלא הכרנו. שהינו בשוויץ כשמונה חודשים נהדרים.

בזמן זה נערכו הכנות לעלייה לארץ. בכל יום שישי נערכה קבלת שבת המונית. מזיכרוני לבשנו בגדים בכחול לבן. דגל ישראל התנוסס במרכז וקופסת הקרן הקיימת לצידו. השיר הראשון ששרנו היה: "אספר לך הילדה וגם לך הילד איך בארץ ישראל אדמה נגאלת דונם פה ודונם שם רגב אחר רגב, כך נפדה אדמת העם מצפון עד נגב". בסיום קבלת השבת קיבלנו קוביית שוקולד, טעם אלוהי שלא ישכח. יהודי שוויץ נרתמו לארח ילדים, למזלי הגדול נאספתי על ידי אנשים יקרים – דוקטור מינה ויעקב שיינברון שבעיר "אראו". אצלם זכיתי לאהבה גדולה ולטיפול ולטיפוח אימהי. קנו לי בגדים בחנות כלבו ענקית שמעולם לא ראיתי כמותה, לקחו אותי לגני שעשועים, לשיט על הנהר, ולכל מיני פלאות שמעולם לא חוויתי. הם הציעו לאמץ אותי באופן חוקי אבל השתכנעו שמקומי הוא בארץ ישראל, המשפחה המשיכה בנדיבותה למדינה והם תרמו להקמת בית ספר לאחיות שליד בית החולים איכילוב הנושא את שמם עד היום.

בקיץ 1945 קיבלנו את אשרות העלייה. ההתרגשות הייתה גדולה. חלומות ורודים על המולדת החדשה. אלזה הכינה לכל אחת צרור בגדים שישמשו אותנו בארץ והכינה אותנו לעתיד הצפוי לנו בארץ. אז הגיע תורנו וברכבת חדשה נסענו לאיטליה, לעיר בארי דרך נופים מרהיבים. בעיר הנמל בארי פגשנו פליטים רבים שהמתינו לאונייה. השיט באונייה היה מפחיד, הכחול האין סופי היה מאיים. סירבתי לישון ליד החלון. קריאות שמחה נשמעו על הסיפון. התקרבנו לחופי הארץ! אורות מנצנצים של העיר חיפה. התרגשות גדולה וכולם פרצו בשירת "התקווה". ואני הקטנה, לא הבנתי למה המבוגרים גם שרים וגם בוכים. עם בוקר עגנו בנמל חיפה. היה חם, התאריך היה 11.9.1945 ואני בת 6. בשיירה ארוכה צעדנו לעבר משאיות הנוסעים שהובילו אותנו לתחנה הראשונה בארץ – עתלית.

אלזה נפרדה ממני בכאב ובאהבה……התקווה והצפייה שאולי כאן ועכשיו אפגוש את אבא, את אימא, את אחי ואת אחותי הייתה גדולה, תם מסע הנדודים. אזכור בכבוד וביראה את כל היקרים שבחירוף נפש נתנו לי חיים ובזכותם נתתי חיים לדורות הבאים. הורי גוסטב ורזו קון ואחיי היינריך ונעמי הי"ד, סבא וסבתא משה ואוגניה פריד ז"ל, הילדה נני ז"ל, דודתי פריצה פריד שפירא, דודי יוסי פריד ודודי ברי פריד זכרם לברכה. דודה אנני קון ז"ל אלזה יונגרייז ז"ל ד"ר מינה ויעקב שיינברון ז"ל.

אמילי: הפרויקט הגשים לי את המשאלה. זו הייתה הזדמנות טובה לחיזוק הקשר שלי עם סבתא ולהבין מאין היא שואבת את אהבת החיים והבנתם, את אהבת האדם והארץ. העובדה שסבתא עברה את השואה ושרדה קרבה אותי אל הנושא, והרצון לדעת התגבר עוד יותר. זכיתי בהזדמנות סוף סוף לשמוע (הרבה מעבר לכתוב בתיעוד זה) על מסכת הנדודים הכואבת, המרתקת והמרגשת שמשלבת סיפורי חיים, היסטוריה וערכים שכולם חלק ממי שאני ומה שאני היום. תודה.

סבתא רוחלה: בהתרגשות ובמעט חשש באתי אל המשימה לבקשתה של אמילי נכדתי הבכורה ולהביא בפניה מזיכרונות ילדותי ויד הגורל. אמילי הגיבה בצורה בוגרת ונבונה ופעם אמרה שדמעות נקבו בעיניה. הבנתי את גודל רגישותה, חוכמתה והתעניינותה בנושא. הקשר האינטימי בשעות שבילינו יחד, יצר בינינו קשר מיוחד לו חיכינו בקוצר רוח למפגשים השבועיים. אני מוקירה בחשיבות הפרויקט וביופיו, המגשר והמקשר. מודה לכל השותפים והיוזמים לרעיון.

לצפיה בסרטון של רחל יניב: על ילדותי לספר ידעתי