מאגר סיפורי מורשת

שמי חנוך סדן, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי. סיפורי עוסק בעיירה הפולנת דמביץ, להלן:

בפולניה, סמוך לכביש הראשי, בערך באמצע הדרך בין קראקוב ללבוב, נמצאת עיירה קטנה בשם דמביץ. ביום ו' בתאריך ההיסטורי 1.9.1939 פלשו הגרמנים (הנאצים) לפולניה וכבשו אותה כמעט ללא קרבות ויריות, פולין נכנעה מיידית. התאריך הזה – 1.9.1939 – מוכר בהיסטוריה כתאריך מלחמת העולם השנייה.

בדמביץ, בזמן פרוץ המלחמה חיו כ-4,000 יהודים שהיוו 95% מתושבי העיירה, כלומר, זאת הייתה עיירה יהודית עת מעט נוצרים כפריים. בדמביץ נולדו אבי, אמי, סבי וסבתי משני הצדדים, סבא וסבתא רבא משני הצדדים, סבא וסבתא רבא רבא משני הצדדים, הצלחתי לבנות עץ שורשים אחורה עד שנת 1830 – כמעט 200 שנה. אבל, חשוב יותר לשמוע ולהבין את עומק הערכים הנפלאים ששררו בין תושבי העיירה דמביץ בין יהודים ליהודים וגם בין היהודים לשכניהם הנוצרים.

הווי העיירה דמביץ

אחרי המלחמה

חלק גדול מיהודי דמביץ הושמדו בשואה. המעטים שנותרו בחיים (וגם נשארו בפולין) שבו אחרי המלחמה לדמביץ וראו עיר הרוסה שגרמה להם לדיכאון, במיוחד כשהשוו את החיים בעיירה דמביץ התוססת לפני המלחמה מול עיירת הרפאים שמצאו שם. אחרי תקופה קצרה כל כך היהודים עזבו את דמביץ, למעט יהודי אחד שנשאר וחי לבדו עד יום מותו. זה סיפור בפני עצמו, שיסופר בהזדמנות אחרת.

מה קרה "לרוח דמביץ" ?

אמנם יהודים לא נשארו בדמביץ, אבל "רוח דמביץ" עברה עם האנשים לכל מקום שהם עברו לשם. מאחר שרוב יהודי דמביץ עלו לארץ ישראל, חלק גדול מהם עוד לפני המלחמה והאחרים לאחר המלחמה, התקבצה בישראל קהילה גדולה, יפה ותומכת שחרטה על ליבה לשמר את "רוח דמביץ", אלה הם הערכים שאני רוצה לספר לכם עליהם.

שימור זיכרונות אורחות החיים בעיירה דמביץ:

היו הרבה יהודים שזיהו את רוע התנהגות העם הגרמני בעשור שבין 1940-1930 ועזבו לישראל עם רוח חלוצית ורצון עז לסייע בהקמת היישוב הישראלי בפלסתינה. בשנים 1950-1945, כלומר לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה (1945) והוקמה מדינת ישראל (1948), הגיעו לישראל שאר יהודי דמביץ.

ספר דמביץ (הודפס ב-1960)

הפעולה החשובה ביותר שלהם הייתה הוצאת "ספר דמביץ" (דמביץ). יש לציין שדמביץ הייתה בין העיירות הבודדות שהוציאה ספר מקיף כזה הכולל סקירות היסטוריות, סיפורים על הווי העיירה, פעילויות של תנועות נוער, הקמה וקיום של מערכת לתמיכה בעניים ומתן בסתר, תיאור החיים הדתיים בעיירה, סיוע לחולים, תמיכה וסיוע ליולדות וכו', בסוף הספר רוכזה רשימה מאד גדולה של כל יהודי דמביץ שנספו בשואה. ספר דמביץ נכתב ב-1960 על ידי ניצולים מדמביץ שהגיעו לישראל. הספר הפך להיות תיעוד בינלאומי להיסטוריה של התקופה והתפרסם בכל העולם בהרבה שפות.

"ספר דמביץ" מהווה עד היום את העדות ההיסטורית החשובה ביותר לחיי הרוח העשירים ומלאי התוכן ואהבה לזולת של יהודים בעיירה קטנה ואפילו נידחת בפולין של לפני המלחמה, בעת המלחמה ואחרי המלחמה.

אנדרטת גיא ההריגה של אנשי העירה דמביץ שם נטבחו כ-500 יהודי דמביץ ב-1941

בדמביץ היו קיימים כל המקומות הציבוריים שיהודים נדרשו להם: בית כנסת גדול ומפואר, בית עלמין יהודי, מקווה טהרה, מקום שבו שכן הגטו של דמביץ, יער ווליצה ליד דמביץ. אל יער דמביץ הובאו היהודים מהגטו בזמן המלחמה ונטבחו ביום בהיר אחד, כ-500 יהודים הושארו בתוך בור כקבר אחים שהוכן מראש. לאחר המלחמה הוקמה שם אנדרטה מיוחדת לזכרם, כמו כן, היום בעיירה דמביץ חנויות לממכר מזון כשר ועוד.

בחור נוצרי בשם אירנאוש סוחה

אחרי המלחמה חזרו לדמביץ הרבה מאד יהודים. כאשר ראו את החורבן של העיירה, עזבו לארצות אחרות. רובם עלו לארץ ישראל, אחרים היגרו לאמריקה, מעט מאד אחרים התפזרו בעולם. בדמביץ נותר רק יהודי אחד בודד, ללא משפחה וללא חברים. היהודי שנותר היה, כמו כל אנשי דמביץ, אדם מאד סימפטי. נער סקרן אחד בשם אירנאוש התחבר איתו ובמשך מספר שנים שמע ממנו יום יום סיפורים על כל היהודים שחיו בדמביץ, משפחה אחר משפחה, היכן גרו ובמה עסקו. בנוסף, היהודי לימד את אירנאוש, שהיה נוצרי, את כל עקרונות היהדות, החגים, המנהגים והמצוות. אירנאוש היום בן כ-55 שנים (בערך) ובהתנדבות הוא משמש את קהילת שארי דמביץ שקמה בארץ ישראל (שהפכה לעמותה רשומה) כאיש הקשר בין תושבי ומנהיגי דמביץ של היום בפולין לבין עמותת קהילת דמביץ בארץ ישראל.

בית הכנסת המרכזי של דמביץ עדיין עומד על תילו במלוא הדרו

בית הכנסת נשאר אחרי המלחמה שלם ועומד על תילו. הוא גדול, יפה ומפואר, שימש שנים רבות כסופרמרקט. לאחרונה יהודי בשם מאיר גולדמן, בן 95 שנולד בדמביץ וגר כיום ברמת-גן, עומד לרכוש את המבנה ולהפוך אותו למוזיאון לזכר יהודי ויהדות דמביץ והווי העיירה מלפני המלחמה.

ליד בית הכנסת היה ממוקם מקווה טהרה. הוא נהרס לאחר המלחמה, משמש כיום כמחסן לחומרי בניין.

בית העלמין היהודי

בית העלמין היהודי בדמביץ ממוקם בפאתי העיירה, גובל בבתיה האחרונים של העיירה.

כשפולין נכבשה והנאצים ריכזו את יהודי דמביץ בגטו, הם היו לוקחים כל פעם חלק מהיהודים ושולחים אותם למחנות ההשמדה כדי להשמידם. הפולנים הנוצרים הבינו שהגרמנים הנאצים ישמידו את כל היהודים, לכן הפולנים החליטו לספח לעצמם את שטח האדמה שעליו היה בית העלמין. הם הרסו את הקיר ששימש כגדר של בית העלמין, חרשו את כל השטח ופיזרו את המצבות האבן והשיש שישמשו לריצוף כבישים ומבנים.

כשהסתיימה המלחמה, הבינו פרנסי העיירה דמביץ שכדאי להם להראות לעולם את ההומניות שלהם ושהם משמרים את ההיסטוריה של העיירה, לשם כך הם בנו מחדש את הקיר שמקיף את בית העלמין וקבעו לבית העלמין שער מכובד. הכי חשוב, הם אספו מכל מקום בעיירה את המצבות והניחו אותן עומדות "כאילו שהן קברים" בבית העלמין. זאת למרות שלא יכלו לדעת מי קבור והיכן. כלומר, המצבות הונחו כאילו שיש מתחתן קבר, אבל במציאות לא היה מתחתן שום דבר.

לסיום

התיאורים שהוצגו במאמר זה, אלה הן רק מקצת מהנושאים ומהסיפורים שמלווים את משפחתנו על העיירה המופלאה דמביץ. את הסיפורים על העיירה דמביץ, כמו אותם אנשים שעברו את התופת ושסבא שלי הכיר אותם וגדל על ברכיהם, שמע  סבי חנוך בילדותו. הוא מספר לנו אותם מפעם לפעם, בכל פעם שאנו שואלים אותו על הוריו ומשפחתו.

הזוית האישית

סבא חנוך: השיתוף שהתרחש כאן בעבודה על הקשר הרב דורי היה מדהים. הרגשתי שעבודה על ההיסטוריה המשפחתית וגם על מה היה ומה לא היה באותה תקופה של לפני 70 שנה עזרו לנכדי להבין יותר טוב על מה מדובר, וגם חיזקו את הקשר ביננו יותר ויותר.

הנכד אדר: בעזרת הקשר הרב דורי למדתי על עבר המשפחה, כל מיני מאכלים שלא שמעתי עליהם ובכלל דברים שהיו אז ואין היום. הקשר הרב דורי גם חיזק בין הקשר ביני לסבי.