מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא סוניה נולדתי בקהיר שבמצרים בתאריך 1940331. אני ומשפחתי קבלנו הוראה מהממשלה המצרית לעזוב במיידית את מצרים בשל מלחמת סיני, בחוסר ברירה נטשנו את הרכוש והמטלטלין, העסקים וכל מה שהיה לנו ועזבנו רק עם מזוודה אחת. כל אחד מבני המשפחה המונה עשרה ילדים.

 

בינואר שנת 1957 עלינו הוריי אחיי ואני ארצה ממצרים לאשדוד. הגענו לארץ בערב, היה חשוך ולא ידענו איפה אנחנו. קיבלנו צריפים, מיטות עוליםו קצת מזון ושתייה.

 

אנחנו משפחה בת 12 נפשות; 3 בנים, 7 בנות והורים. היה עוני קשה, לא היה מה לאכול, הייתה מכולת קטנה ששירתה את העולים, חולות וים. מיטות העולים היו צמודות ובודדות, כל המשפחה ישנה באלכסון בגלל שלא היה מקום מספיק. לא יכולנו לזוז או להסתובב, אם אחד היה מסתובב כולנו היינו צריכים להסתובב.

 

לא היה מקום עבודה, אמא הייתה איתנו בבית, טיפלה בנו ובישלה אוכל לכולם. היה קשה לאבא לפרנס את המשפחה, הוא קיבל עבודה בחברת חשמל, אך הכסף לא הספיק לכל המשפחה! הייתי בת שש עשרה, בלשכת עבודה נתנו לי עבודת חקלאות בכל שבועיים בחודש.

 

אני ואחותי הלכנו מאשדוד לניר גלים ברגל לחפש עבודה כדי שנוכל לעזור לאבא לפרנס את המשפחה, היה לו קשה לפרנס אותנו לבד,אמרו שאין עבודה פנויה אז חזרנו הביתה, בדרך חזרה ראינו שדה שבו שתול סלק אדום והתחלנו לקטוף את העלים וחשבנו שאולי יצא מזה משהו. הגענו הביתה אני ואחותי עם עלי הסלק האדום, ואמא שלי שמחה מאוד לראות את כל זה, היא הכינה לנו ארוחה כי לא היה מה לאכול, זו הייתה ארוחה חגיגית, ארוחת מלכים ואז הבנתי שזה היה הגורל שלנו למצוא את הסלק, כי אם לא היינו רואים את השדה לא היה לנו מה לאכול, זה היה כמו נס.

 

בוקר אחד נסעתי לרחובות, פגשתי שם חברת ילדות שגרה שם באזור. דברנו ודברנו והעלינו זכרונות מלפני שנים, אך פספסתי את האוטובוס האחרון לאשדוד. החברה הציעה לישון אצלה, והסכמתי בשמחה. למחרת הכרתי את בעלי, הוא היה שכן של החברה שלי. הכרנו והיינו ביחד כמה זמן וכעבור חצי שנה התחתנו. אז הבנתי שזהו הגורל.

 

אנחנו ביחד עד היום, 58 שנות נשואים. יש לנו ארבעה ילדים, 10 נכדים ונינה אחת בת שנה וחצי.