מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת- 1940, בעיר טהראן, בירת איראן.

אני זוכרת ילדות יפה, למדתי בבית – ספר ציבורי, שבו לומדים עם המוסלמים. הקהילה היהודית בטהרן הייתה

פורחת. היו חיי תרבות לצד חיי קהילה עשירים. הרבה רבנים וישיבות פעלו בה. כמעט ולא היו תקריות בין יהודים ומוסלמים.

בית – הכנסת שימש לא רק כמקום תפילה, אלא כמרכז הקהילה היהודית. כולם הכירו את כולם. היינו מתפללים בעברית, חוגגים חגים, אבל מעבר לזה היינו כמו כל האיראניים. אבל לאט, לאט עזבו עוד ועוד אנשים שהכרנו את טהראן, וכך החלטנו גם אנו לעלות לארץ – ישראל. עלינו לישראל בשנת 1965. הייתי אז בת 25.

התחתנתי עם בעלי, ניסים, עוד באיראן, שם הוא עבד כבנקאי.  התחתנו עוד לפני עלייתנו לישראל.

כשעלינו לארץ – ישראל, בעלי עבד בבית – חרושת ואני עבדתי בפרדס. עבדתי מאוד קשה, טיפסתי על עצים, לא היה לי קל בכלל. בטהראן, לא עבדתי בכלל ופתאום בארץ לעבוד כל – כך קשה בעבודה פיזית. אבל היינו צריכים לעשות מאמץ, כי לא היה לנו כלום ועשינו מאמץ גדול לפרנס את הילדים הקטנים שלנו. נולדו לי חמישה ילדים מקסימים, מהם למדנו עברית. הילדים עזרו לנו להתגבר על כל הקשיים.

גרנו כל השנים בנתניה, אך בגלל שילדי למדו באוניברסיטה העברית בירושלים, החלטנו לעבור לגור בירושלים.

אני הייתי עוזרת במטבח במשך 35 שנה, עד שיצאתי לפנסיה. בעלי נפטר לפני עשרים וחמש שנה.

הילדים כולם נשואים ומסודרים. יש לי בת, שהיא מנהלת בית – ספר בירושלים. יש לי בן שעובד בחברת בזק.

 

באתי לישראל בגלל אהבה לארץ ואני לרגע לא מצטערת על הקשיים שהיו לנו בהתחלה. כי כל ההתחלות קשות. 

 

טהראן: "טֶהֱרָאן היא בירת איראן והעיר הגדולה ביותר בה, הממוקמת לרגלי רכס הרי אלבורז ונמצאת במרכזו של מחוז טהראן. העיר מהווה את המרכז הפוליטי, הכלכלי והחברתי של המדינה. יותר ממחצית התעשייה האיראנית מבוססת בטהראן. תעשיות ייצור רכב, חשמל ומוצריו, טקסטיל, כלי נשק, סוכר וכימיקלים". ויקיפדיה

 

תשע"ו