מאגר סיפורי מורשת

"עליתי לארץ כילדה יתומה בשנת 1946"

עשירה מספרת לשי לוי את סיפור ילדותה, עליית לארץ והתאקלמותה בישראל:

"אימי נפטרה בעיר עדן תימן. אני נשארתי בעדן אצל משפחה יהודיה שאספה אותי לביתה. שליחים מישראל, היגיעו לעדן, אספו ילדים יתומים, הייתי בת 11. כשבאו הנציגים מעליית הנוער אספו אותנו, הילדים היתומים והעלו אותנו לאנייה ולקחו אותנו לישראל, זה היה בשנת 1946.

 

 

לפני העלייה לאוניה בדקו אותנו בדיקות רפואיות ומי שלא התאים לא לקחו. כך קרה שאת אחי לא העלו משום שהייתה לו בעיה רפואית בעיה בראייה, כך נאלצתי להיפרד גם מאחי. אחי עלה לארץ רק אחרי מלחמת השחרור בשנות החמישים. בהפלגה היינו כ -30 ילדים והפלגנו במשך כשבועיים. הבנות הבוגרות הכינו את האוכל, אפו פיתות בטאבון בחלק העליון של האנייה. אנו ישנו במרתף האונייה. כשהגענו לארץ דרך תעלת סואץ עשו לנו בדיקות של התיקים ובדיקות שונות נוספות.

 

 

 

ההתאקלמות לא הייתה קשה וגרתי בפנימית "שפיה".. עד היום פנימיית שפיה משמשת כמקום מגורים למעוטי יכולת ועולים חדשים. בעלי גר בשכנות איתי בתימן והגיע לישראל בעלייה אחרת. כשהגענו לשפיה גלחו את ראשנו, ספרו את כולנו  הסתובבנו עם קרחת. אז שלחו אותי לירושלים ולא ידעתי למה ולא יידעו אותי.  שם לקחו אותי למשפחה. בעל הבית היה לוקח אותי לבית חולים ושם סיפרו אותי שנית. עשו לי הקרנה ושמו לי משחה על הראש והחזירו אותי לבית בירושלים.

 

עברית לא ידעתי מילה. תקשרנו דרך תנועות ללא שפה. היה זה בתקופת שלטון האנגלים והם הטילו עוצר לא לצאת מהבתים וממילא לא יצאתי. לאחר תקופת טיפולים קיבלתי חום גבוה ואשפזו אותי בבית חולים הדסה. אחרי תקופה הכירו לי את מרים. היא הייתה באה עליי כל פעם שהיה ביקור משפחות. הבנתי שהביאו אותה אלי כי אין לי משפחה.

היא לימדה אותי עברית ממחברות והייתה מביאה לי צעצועים של המכבים , משחקת איתי וכשהביקור נגמר הייתה הולכת. אותה מרים באה לבקר אותי פעם אחת בשפיה. נורא התרגשתי היא כמו משפחה בארץ. 

 

הראש הפך להיות חלק. לקח המון זמן עד שבצבצו שערות על ראשי.  כל הבנות שספרו אותן  גדל להן שיער ואני הייתי עם קרחת.  אז התחלתי לדבר עברית . ידעתי גם קצת מבית החולים כשמרים לימדה אותי. עברתי לגור אצל אחי בתל מונד כשהיה בוגר ונשוי ואז התחתנתי עם בעלי שהכרתי מאז ומתמיד. עברנו יחד לגור בשדה יצחק ושם החברה לא מצאה חן בעיננו כיוון שלא הייתה לנו שפה משותפת, אז עברנו לגור שוב אצל אחי..

אחר כך עברנו לקדימה בכפר וגרנו במבנה ישן ומשם עברנו לגור בשכון בדירה משלנו. 

כדי להתקלח חיממנו מים על הפתילייה, חשמל לא היה והשתמשנו בעששיות.

נכנסנו לדירה שבעלה נטש אותה ושילמנו לו את הזכות שלו ועשינו הסכם. שילמנו לו בעד הדירה 900 לירות. פעמיים בשבוע היה עובר איש שמכר קרח מהמפעל והינו קונים רק לשבת. את הקרח שמרנו בשק ושמנו אותו בתוך מקרר ללא חשמל. כעבודה עבדנו אדמות, בעלי המשפחות הגדולות עבדו חמישה ימים בחודש  ואלו שהתמזל מזלם עבדו בגן הדר או באילנות ששיך לקרן קיימת.

 

עבדנו כל הזמן בחקלאות ועיבדנו חלקת אדמה של מישהו אחר. אז היו הרבה  אדמות  ומי שרצה לעבד אדמה עיבד.בתחילה גידלנו בוטנים משום  שהיו שטחים גדולים  וכשעברנו עבדנו את האדמה גדלנו ירקות תותים ופרחים ליצוא.היום בנו על האדמה החקלאית בתים ומבני תעשיה.לאחר שפינו אותנו מהחקלאות בעלי חכר חלקת אדמה בקדימה ולאחר שחליתי לא יכולתי לעבוד בחקלאות הלכתי לעבוד במעון לקשיש בקדימה.

 

היום יש לי 10 נכדים מתוכם 8 גרים לידי בקדימה. 

 

כפר נוער מאיר שפיה: "בשנת 1904, ישראל בלקינד, ממייסדי ביל"ו, הקים בשפיה מוסד חינוכי. המוסד קלט יתומים מניצולי פרעות קישינב. היה זה כפר הנוער הראשון בארץ ישראל. השם שניתן לו היה: "קריית ספר". מייסדו הגדיר כך את המטרה החינוכית של הכפר: "לברוא דור חדש, דור עברי במלוא מובן המילה, דור אשר גוף בריא ורוח בריאה יתלכדו, דור אשר ידיו תדענה לאחוז בעט ובמחרשה, ופיו ידבר בלשוננו". לשם כך הועסקו הילדים, בצד הלימודים הרגילים, גם בחקלאות, בספורט ובטיולים. המזכיר של כפר הנוער היה ישראל שוחט, ממייסדי השומר. כאן נרקמה התוכנית הראשונה להקמת ארגון ההגנה היהודי הראשון.‏ בשנת 1917 הועברה הגימנסיה העברית הרצליה זמנית למאיר שפיה בשל גירוש היהודים מתל אביב ויפו במלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1923 הוקם במקום מחדש בית יתומים, הפעם ליתומי מלחמת העולם הראשונה, ובשנת 1925 הוסב המקום לבית ילדים של ארגון "הדסה הצעירה". בשנת 1957 נוצרה שותפות בבעלות על המקום בין מדינת ישראל וארגון "הדסה", וכיום היישוב משמש ככפר נוער". ( ויקיפדיה)

תכנית הקשר הרב דורי, 2005

מורה מובילה אילת שחק