סבתא מרסל אנונו עולה ממרוקו לארץ ישראל
שמי מרסל אנונו. נולדתי במרוקו לבית משפחת בן שימחון, בעיר פס בשנת 1950, עליתי לארץ בשנת 1964.
לפני העלייה לארץ עברנו מהעיר פס לקזבלנקה. היינו שם שישה חודשים, עד תום שנת הלימודים. הייתי בת 14 וחצי, וביולי כינסו אותנו בדירת מסתור עד שהגיע הזמן ללכת לשדה התעופה.
עלינו למטוס שהטיס אותנו למרסיי שבצרפת. בהגיענו למרסיי, חיכה לנו אוטובוס. מטוס לקח אותנו למחנה ארנס, שם שהינו שמונה ימים. בזמן שהייתנו במחנה, יצאנו לעיר לקנות מצרכים כדי לבשל. טיילנו בעיר, שדומה בסגנונה לעיר חיפה, ואני זוכרת זאת היטב.
אחרי שמונה ימים נסענו לשדה התעופה, שם עלינו למטוס שהביא אותנו לשדה התעופה בן גוריון. בשדה חיכו לנו הדוד והדודה, אח של אמא וגיסתה, אשתו של הדוד. אמא רצתה לגור בירושלים אבל לא נתנו לנו, והציעו לנו לגור בחיפה בקרית שפרינצק. נסענו לשפרינצק, ושם קיבלנו דירה חדשה לגמרי שנבנתה ברחוב שער העליה.
העלייה לא הייתה קלה. היו קשיים בשפה העברית, לא ידענו עברית, דיברנו צרפתית.
אני בתמונה בשנת 1968, ארבע שנים לאחר עלייתי לארץ
הלכתי ללמוד בבית הספר "מקווה ישראל" שבחולון. אחרי לימודי ב"מקווה ישראל" הלכתי לעבוד במחנה צבאי עם אזרחי צה"ל. עבדתי שם עד שהתחתנתי עם שלמה אנונו. במהלך השנים נולדו לנו שלושה ילדים.
הזוית האישית
מרסל ונאיה: אנחנו מאחלות אחת לשנייה בריאות ואושר. חוויתנו הייתה מעולה וטובה.
מילון
תוםסיום, גמר, סוף