מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

עליי ועל ילדותי

ססיל וענבר בפעילות של "הקשר הרב דורי"
ססיל כילדה קטנה
נולדתי בגאורגיה, במשפחה גדולה ומכובדת.

עליי ועל ילדותי

שמי ססיל איתן, נולדתי בשנת 1946, בצחינואלי שבגאורגיה.

נולדתי בגאורגיה, במשפחה גדולה ומכובדת. הורי היו אנשים מאוד מוכרים בעיר בשם צחינוואלי שבדרום גאורגיה, שבתקופה זו קראו לה דרום אוסטיה – היום היא נמצאת תחת כיבוש רוסיה.

במשפחתי, אני הבכורה, אחרי ישנו אח, ואחות.

תמונה 1
אני ואבי, ביום הולדתי ה-5
תמונה 2
אני והוריי, כתינוקת בת ארבעה חודשים

העיר צחינוואלי, נמצאת במקום יפה מאוד, בין ההרים הקווקזיים. מסביב לעיר, ובכל כולה הכל מלא ירוק. בקיץ חם, ובחורף יורד שלג ויש 25- מעלות!

הילדות שלי, עד גיל 6 גדלתי אצל סבי וסבתי מצד אבי. בגלל שהייתי נכדה בכורה לא שלחו אותי לגן ילדים.

עד גיל 6, עברתי ילדות מאושרת אצל סבתא, שלימדה אותי כל דבר שיכול להיות, מעולם הבישול, אפייה, הכנת מוצרי חלב, והרבה הרבה אגדות וסיפורים.

תמונה 3
אני וסבתא שלי, מצד אבא שנפטרה בגיל 100, וגידלה אותי, וליוותה אותי כל הזמן

סבתא וסבא שלי היו אנשים מאוד מסורתיים, ותמיד  סיפרו לי שאנחנו נחייה בירושלים, זו הייתה משאלה מעומק ליבם.

אני נזכרת שלילה אחד, פרצה שרפה ענקית בשכונה, והיינו צריכים לפנות את הבית, כשסבתי העירה אותי והתחילה להלביש אותי, אני שאלתי: "מה, סבתא, אנחנו הולכים לירושלים?"

את ילדותי עברתי במדינה קומוניסטית, ולא היה קל לשרוד כילדה יהודיה עם משפחה יהודיה במקום.

תמונה 4
אני בת 7

כשהייתי בת 7, אבי נשלח ביחד עם אמי, איתי ואחיי, למקום שאליו היו שולחים אנשים שבגדו במדינה.

אני זוכרת, שהיה חורף, ואני הייתי בת 7, העירו אותנו בלילה ולקחו אותנו לג'יפ מכוסה ברזנט עם כל המשפחה, ולקחו אותנו למקום שנסענו אליו 9 שעות. בהרים, במקום מבודד ונידך, זה היה הוא עונשו של אבי, שהיה עורך עיתון גדול בשם "אור למזרח", ובזמן זה האשימו את כל האנשים היהודים בבגידה במנהיג המדינה, סטאלין, שבאותו הזמן נפטר.

שם, נשארנו שנתיים ואבי המשיך לעבוד שם כעורך העיתון המקומי. לאחר שנתיים, למזלנו הרשו לאבי לחזור למקום עבודתו בעיר שלו, אבל לי תמיד נשארה הטראומה של אותו לילה, איך שלקחו אותנו בלי החפצים שלנו, באוטו שבתוכו קפאנו, בחוסר ידיעה לאן אנחנו נוסעים. אחרי שחזרנו לעיר, חיינו נמשכו כרגיל.

בילדותי, את החגים היהודים נהגנו לחגוג בסתר, ואפילו את נרות השבת, אמי הדליקה אחרי שסגרה את כל החלונות והתריסים, בגלל שבמדינה קומוניסטית לא מאמינים באף דת, הם רצו שאנשים יהיו אתאיסטים (לא מאמינים בשום דת).

אני זוכרת, כשהייתי בת 10, בעיר צחינוואלי, כל המשפחות היהודיות גרו בשכונה אחת, בשכונה היו להם 2 בתי כנסת, שם התפללו בסתר מעיניהם של הקומוניסטים. בבית הכנסת הראשון, היו מכונות לאפיית מצות פסח, אז היו מתגייסים יהודים שידעו איך להכין מצות. ביניהם היה גם סבא שלי, מיכאל, אבא של אבא שלי.

סבא שלי היה רואה חשבון של כל האוטונומיה האוסטינית. סבתא שלי הייתה עקרת בית שאותה אף פעם לא שלחו לבית הספר ללמוד קרוא וכתוב, אבל בעזרת סבי היא הצליחה ולמדה לקרוא ב-3 שפות (גאורגית, רוסית, ועברית). סבא שלי דיבר בכל השפות האלה. הם ביחד הולידו 7 ילדים (6 בנים ובת אחת) וכל הילדים גדלו כיהודים אמיתיים והצליחו להיות מצטיינים בבית הספר, ולאחר מכן גם באוניברסיטה. מהילדים חמישה למדו להיות מהנדסים בתחומים שונים, ושניים (הבכור, אבי, אברהם, ואחיו הקטן) למדו להיות עיתונאים. הסבים שלי לא היו אנשים עשירים, אבל הם השתדלו שלילדים לא יחסר שום דבר. סבא שלי עבד בעבודה ממשלתית כרואה חשבון וסבתא שלי, חוץ משהייתה עקרת בית במשרה מלאה, הצליחה גם להיות התופרת של השכונה, ולעזור לכלכלת המשפחה.

סבא וסבתא שלי היו מאוד דתיים ובחיים לא אכלו אוכל לא כשר, וכפי שציינתי הם גרו בשכונה מאוד צפופה במשפחות יהודיות. יום אחד לקראת השנה האזרחית החדשה, לפי המסורת של הנוצרים צריך לתת מתנה, בגלל שאבא שלי עבד בין הנוצרים אחד מחבריו החליט לשלוח לו מתנה לחג המולד. המתנה הזו הייתה חזרזיר קטן שנשלח לכתובת של סבא וסבתא שלי, הם קיבלו את זה בשעות הערב, בזמן שהשכונה הייתה מנומנמת סבא וסבתא שלי קיבלו הלם של החיים שלהם, ובכל כוחם ניסו כמה שיותר מהר להיפטר מהמתנה בגלל שחזרזירים נוטים לצווח והם פחדו שהשכנים ישמעו.  אז לא היה הרבה קשר טלפוני, וסבא שלי באמצע הלילה הלך עם החזרזיר בשכונה של הנוצרים ושחרר את החזרזיר כדי למנוע מהמשפחה את הבושה. אחרי זה היו מספרים במשפחה כבדיחה וכשאני נזכרת עד היום אני גם צוחקת על זה.

תקופת בית- הספר:

התחלתי ללמוד בכיתה א'- ד' בבית ספר לבנות בלבד. זו הייתה תקופה שכשהייתי בכיתה ג', מורתי בכתה, והודיעה לנו שסטאלין (מנהיג רוסיה באותה תקופה) נפטר, והיא הכריחה אותנו להרכין ראש בין הידיים, ולבכות גם!

בכיתה ד' החליטו לאחד כיתת בנים ובנות יחד בבית ספר, והעבירו אותנו לבית ספר אחר, שמספרו היה 4 בעיר צחינוואלי. הייתי תלמידה מצטיינת בכל השנים, למרות שהייתי ילדה יהודיה, ובכלל לא אהבו יהודים! בסיום בית הספר, קיבלתי מדליית זהב בהצטיינות, והיה לי סיכוי גדול להתקבל לאוניברסיטה.

תמונה 5
אני כסטודנטית, בחורף קר מאוד

התקבלתי באותה שנה, לאוניברסיטה ממלכתית בעיר טיבילסי (העיר הבירה של גאורגיה) והייתי היהודייה היחידה בפקולטה שבה למדו כמעט 3,000 סטודנטים.

גם את האוניברסיטה סיימתי בדיפלומה אדומה – הצטיינות.

אני כסטודנטית בשנה האחרונה, באותה שנה (1969) סיימתי את האוניברסיטה הממלכתית של העיר טיבליסי (בירת גיאורגיה)

תמונה 6
אני כסטודנטית

 

הזוית האישית

ססיל: נהנתי מאוד ואני גאה להיות חלק מהפרוייקט "הקשר הרב דורי" – נהנתי להיות עם נכדתי ולספר לה את עברי

מילון

קומוניזם
קוֹמוּנִיזְם היא שיטה כלכלית-חברתית בה כל מוצרי ההון (ובפרט, אמצעי הייצור) נמצאים בבעלות משותפת, תוך שמירה על שוויון כלכלי וחברתי.

ציטוטים

”את ילדותי עברתי במדינה קומוניסטית, ולא היה קל לשרוד כילדה יהודיה עם משפחה יהודיה במקום.“

הקשר הרב דורי