מאגר סיפורי מורשת

עלייתם לארץ של סבא וסבתא רבא- יצחק וחוה פרנקל באוניית המעפילים "גלילה", סיפור חייה של סבתא שלי (אהובה)

חוה קורנפלד (סבתא רבא שלי) הייתה ניצולת שואה. היא הגיעה למחנה ניצולים בעיר "לייבהיים" בגרמניה. את המחנה הזה (מחנה עקורים) הקימה הסוכנות היהודית שעברה בארצות אירופה כדי לרכז את ניצולי השואה ולהכינם לעלייתם לארץ ישראל. לאותו מחנה הניצולים הגיע גם יצחק פרנקל שהיה גם הוא ניצול שואה וכל משפחתו נספתה בשואה (מפולין). לאחר זמן מה הם נישאו במחנה ולאחר כשנה נולד בנם הבכור צבי. עלייתם לארץ הייתה במלאת שנה וחצי לצבי (29.12.48). בהגיעם לארץ נקלטו במחנה עולים בפרדס חנה ובתאריך 5.01.1949  קיבלו בית ערבי נטוש ביפו בשכונת "סחנה דרוויש".

קבלה מתקופת הקליטה בארץ

יצחק היה מאוד חרוץ, הוא ריצף מחדש את רצפת הבית ותיקן את הגג בעצמו. לאחר שהתבססו הם שתלו ירקות בגינה והקימו לול תרנגולות. כך הם נהנו ממזון טרי שהיה קשה להשיג בתקופת הצנע. סבתא שלי אהובה, בתם השנייה, נולדה בתאריך  9.8.1949 והייתה הצברית הראשונה במשפחה. היא נולדה בבית היולדות הדסה בתל אביב. המשפחה גרה ביפו עד 1956. יצחק מצא עבודה במפעל "חמת" שהיה שייך לסולל בונה. כדי להגיע בזמן לעבודה בנסיעה ממושכת באוטובוסים יצא בשעת בוקר מוקדמת מאוד. חוה גידלה את ילדיה, ניהלה את משק הבית, טיפלה בבעלי החיים (תרנגולות, תרנגול הודו וברווזים) ובגינת הירקות.

אהובה למדה בגן הילדים ובכיתה א' ביפו. בשנת 1956 עברה המשפחה לבני ברק (בעזרת כספי פיצויים מגרמניה). המעבר היה קשה. אהובה לא הכירה חברים, רמת הלימודים בבית הספר החדש הייתה גבוהה בהרבה מבית הספר ביפו. כמו כן, בית הספר היה מרוחק מהבית והיא ואחיה צעדו לבדם לבית הספר. בימים ההם לא היה נהוג לתת עזרה מיוחדת לתלמיד חדש, והיה עליה להסתדר לבד. במשך הזמן אהובה הכירה שתי ילדות שגרו קרוב לביתה והן הפכו חברות קרובות. כל ילדי השכונה שיחקו בחוץ בשעות אחר הצהריים במשחקים כגון: מחבואים, תופסת, קלאס ודג מלוח. כשקנו לילד אחד אופניים כל הילדים למדו לרכוב על אותם האופניים לפי תור.  את בית הספר היסודי סיימה אהובה ב"משואות". בימי שישי ושבת השתתפה בפעילות של תנועת הנוער "בני עקיבא". אהובה אהבה מאוד את ריקודי העם שהיה נהוג לרקוד בתנועה. אחת לשנה היתה "שבת התנועה" בה צעדו כל חניכי השבט עם דגלים ולפידים.

את בית הספר התיכון למדה ב"בית צעירות מזרחי" בתל אביב. בבית ספר זה אהובה הצליחה מאוד והוצע לה להמשיך ישירות לסמינר למורים אך היא היתה חייבת לצאת לעבודה. כאשר סיימה את לימודיה הייתה זו תקופה קשה למציאת עבודה. התקופה כונתה "מיתון". אהובה קיבלה משרה במשרד עורכי דין (כרמי יהודה) ומשכורתה עזרה לפרנסת הבית. עורך הדין הבחין בכשרונותיה ונתן לה סמכויות רבות: פתיחת תיקים בבתי המשפט ובהוצאה לפועל, הכנת העברת בעלות בטאבו, טיפול בהנהלת החשבונות של המשרד וכמובן קבלת הקהל במשרד. בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. בתחילה נאלצה סבתי להישאר עם הוריה כדי לתמוך בהם כי אחיה צבי גוייס לצבא. סבתי התנדבה לעבוד בבית החולים "תל השומר". המלחמה הסתיימה תוך זמן קצר והכל חזר לשגרה. סבתי הכירה את סבי בבית ספר לבגרויות אקסטרני "אנקורי" והאהבה פרחה. הם נישאו בתאריך  27.1.1970.

סבתי ביום חתונתה, 1970

אהובה עבדה במחלקת כספים ב"תעשייה הצבאית" וחנן עבד בקרייה בתל אביב במשרד הביטחון. בשנה הראשונה לנישואיהם גרו בדירה שכורה בתל אביב. לאהובה וחנן נולד בנם הבכור אמיר בתאריך 11.9.1971. באותה תקופה סבא חנן התקבל כחבר ב"אגד", לכן נאלצו לעבור לגור בדימונה.

ביום כיפור, בתאריך 6.10.1973 , בהיותם בבית הכנסת בסביבות השעה 12.00, שמעו לפתע אוטובוס חולף ברחוב. התברר כי פרצה מלחמה. כל נהגי אגד גויסו להסעת החיילים למחנות השונים. סבא חנן גוייס בצו 8 לגדוד התותחנים שלו והיה במלחמה על גדת תעלת סואץ בחצי האי סיני. הגדוד נשאר מגוייס 180 יום. אהובה ואמיר עברו לגור אצל הוריו של חנן למשך חודשיים במהלך מלחמת יום כיפור. כאשר השתנה מזג האוויר ונזקקו לבגדי החורף חזרו לביתם בדימונה בתיאום עם חברתה של אהובה (אורה) שגם לה היה ילד באותו הגיל וגם בעלה היה עדיין מגוייס.

סבא חנן בצבא

אהובה וחנן עם אמיר הקטן נשארו בדימונה ארבע שנים. בשנת 1975 כשאהובה כבר בחודש התשיעי להריונה השני עברו לגור ברעננה. בתאריך 25.8.1975 נולדה בתה לימור (אימא שלי). סבתא אהובה למדה ספרנות וסבא חנן שינה את מקצועו ועבר לעבוד בעקבות אביו בבורסת היהלומים כיהלומן. הוא פתח מפעל ליהלומים בנתניה ומאוחר יותר הפך לחבר בורסת היהלומים ברמת גן. אהובה עבדה כספרנית בספרייה המרכזית באוניברסיטת תל אביב במשך 5 שנים. באותם שנים רווח למשפחה והם יכלו לרכוש בית מרווח יותר ברחוב איינשטיין ברעננה. בתאריך 5.11.1986 נולדה בתה לילך. רחוב איינשטיין ברעננה נקרא בפי רבים "קיבוץ איינשטיין" מאחר וכל המשפחות נהגו לבלות יחד בחגים: יום העצמאות, פורים ול"ג בעומר ומדי פעם נסעו לטיולי משפחות.

סבתא אהובה עזרה בהקמת ספרייה בבית ספר "דקל" ברעננה. אוסף הספרים היה בחדר המיועד לספרייה. אהובה עזרה במיון, קטלוג ועטיפת הספרים. מרהיטי ברג (שילדים ממשפחתם למדו גם בביה"ס דקל) קבלו מדפי עץ והספרייה נפתחה לתלמידים כשהיא מסודרת ויפה. שנה נוספת עבדה כספרנית בספריה העירונית ברעננה. בשנת 1988 סבתא חזרה לעבוד כספרנית באוניברסיטת תל אביב בספרייה למדעים מדוייקים והנדסה. הילדים גדלו והשכילו. אמיר כיום רואה חשבון, לימור למדה משפטים אך כיום עוסקת בשיווק ולילך למדה תקשורת וכיום עובדת בחברת הייטק. לאהובה שני נכדים נפלאים מבתה לימור: אופק ונויה. הם גרים ברעננה כך שהקשר חזק ויום יומי. אהובה רואה בהם את נצחון ניצולי השואה להמשיך את השושלת, להקים משפחה, בנים ובני בנים, למרות השואה.

סבתא אהובה ומשפחתה 

הזוית האישית

הנכדה נויה :הקשר הרב דורי לימד אותי סיפורים שלא ידעתי על סבתי ועל הוריה וקירב אותנו מאוד. אני רוצה לאחל לסבתא אהובה שתמשיכי להיות סבתא נפלאה ופעילה ומעורבת בחיי, שנמשיך לבלות ביחד ולהינות מכל רגע שאנחנו ביחד.

סבתא אהובה: הסיפור עורר בי געגועים וזיכרונות לבית הוריי ונתן לי הזדמנות לחשוף את את נכדתי להיסטוריה של המשפחה ומהיכן היא צמחה. אני מאחלת לנויה נכדתי להצליח לפלס את דרכך בחיים לפי נטיות לבך. להתמיד בלמודים, בנגינה ובקשר החזק למשפחה המורחבת.