מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בקזבלנקה שבמרוקו.

כשהייתי בת ארבע הייתה מתיחות גדולה במרוקו והערבים איימו על כל היהודים. בעקבות זאת עלינו ארצה, לאחר שהבריחו אותנו בלילה באוניות, ממרוקו לצרפת ומצרפת לישראל.

הגענו לעיירה שלומי. השתלבתי בבית הספר ושם למדתי עברית. בבית הספר היינו כולם כמו משפחה, עזרנו אחד לשני. גרנו בצריף, חדר אחד לכולנו, השירותים היו בחוץ, צריף זמני. היה גז ידני בתקופתי. כדי לחמם השתמשנו בגחלים ועצים כדי ליצור אש לחימום. בית הכנסת היה גם בתוך הצריף. הסוכנות לעלייה דאגה לנו להכול. ואם לא הסוכנות – אז השכנים: זכור לי שכשאני ואחי לא הרגשנו טוב ולא היה מי שיידאג לנו, השכנים התאספו סביבנו ודאגו לבריאותנו.

אחרי תקופה, כשהייתי בת 7, עברנו לבית קרקע בשכונה אחרת. בשכונה זו הייתה קופת חולים, וגם בית כנסת ומוסד חינוכי.

הוריי ואחיי

אמא שלי – מסעודה פרץ ז"ל – הייתה רזה מאוד וחלתה במחלת אירקוס (מחלת קיבה). היא נפטרה צעירה, בהיותה בת 36 בלבד.

אבא שלי – מרדכי פרץ ז"ל – היה אדם חזק ויחסית בריא. הוא נפטר גיל 72 ממחלת בצקת.

ההורים עבדו בחקלאות. אבא עבד ביער, שתל עצים, ואמא הייתה חופרת באדמה כדי להוציא תפוחי אדמה למכירה.

אחי אברהם נפטר בגיל 50 משום ששתה שתייה חריפה בכמויות רבות ומסוכנות. הוא לקח קשה את פטירתו של אבי ולא ידע איך להמשיך את חייו. כך הוא התדרדר להתמכרות לאלכוהול.

אחותי ואחי הנותרים – חנה ושלמה – גרים עד היום קרוב אליי. אנחנו בקשר טוב ומבקרים הרבה אחד את השני.

המשפחה שלי

יחד עם מרים, חברתי מעכו, אהבנו לצאת בערבים למועדונים. שם היא הכירה לי את בעלי משה ז"ל. חברו של בעלי משה היה בזוגיות עם מרים, רקדנו שם והיינו ביחד כולם. אחרי תקופה שבעלי חיזר אחרי אמרתי לו שאם הוא רוצה שזוגיות זו תתממש שייפנה לאבי מרדכי ויבקש את ידי. משה פנה להוריו ואמר: "מרדכי אקוקה הוא אב אשתי לעתיד ואני רוצה את ידה." כך התברר שההורים שלי ושל בעלי הכירו בצעירותם עוד כשהיו במרוקו – הם היו שכנים טובים. בעלי ביקש מאמו שתבוא איתו, וכאשר הם נפגשו נוצר מפגש מרגש שבו ההורים נפגשו אחרי שנים שלא ראו אחד את השני, מאז שגרו ממרוקו. אבי הסכים לזוגיות שלי ושל משה ואחרי חודשיים התחתנו.

מערכת היחסים שלנו הייתה קסומה. לאחר הולדת ילדינו האווירה בבית הייתה טובה, הבית היה שקט, הייתה משמעת, אפילו קצת קשה, ולא הייתה התחצפות. הסדר בבית היה כזה: אני נשארתי עם הילדים בבית, ניקיתי, סידרתי, בישלתי  ובעלי עסק בלפרנס את המשפחה. הוא עבד בחקלאות, הוצאת תפוחי אדמה מן האדמה.

מאכלים מבית אבא-אמא

בגיל 10 התחלתי לבשל ולדאוג למשפחתי משום שאמי נפטרה. הייתי מבקרת את שכניי וראיתי איך הם מבשלים ואופים ולמדתי מהם:

"רפת" – עוגיות מרוקאיות מתוקות מבצק, שומשום וקוקוס.

קוסקוס מרוקאי – את הקסקוס אני מכינה בידיי מסולת ומים ומערבבת בידיים עד שנהיה גרגרים קטנים, שמים במסננת כדי שלא יהיו גושים. אני משתמשת בסיר מיוחד לקוסקוס ולמרק ולרוטב ירקות.

"חרשוף" – חרשוף הוא בעצם עלים לבישול, הם העלים של הארטישוק. חרשוף הוא המאכל האהוב עליי ועל המרוקאים. כדי לאכול אותו מבשלים ומנקים אותו ואפשר להוסיף בשר לגיוון.

"פרנה" – לחם שמכינים בטבון. הוא נוצר מבצק. כשהייתי קטנה אבי בנה בביתנו טבון והיינו מכינים את זה כל שבת.

אבי סיפר לי שבמרוקו כל כלה שהייתה מתחתנת – אביה היה לוקח פרחים, דגים, נענע ו"ספינג" שהוא סופגנייה מרוקאית. אבי היה עושה את זה גם וכאשר אני התחתנתי הוא הביא לי את זה. מוצרים אלה גורמים לחגיגה ושמחה.

מנהגי העדה שלי – המימונה

בסוף חג הפסח כאשר מותר לאכול חמץ, אנו המרוקאים עושים חגיגה שנקראת "מימונה" שבה מכינים המון עוגיות, עוגות ומתוקים למיניהם מהעדה שלי. באמצע השולחן מניחים צלחת פולים בבישול עם קמח נגד העין הרע. במימונה הבנות נוהגות ללבוש "כפתאן" (שהוא שמלה ארוכה צבעונית מאוד עם קישוטים וציורים למיניהם עליה) בצבע אדום או כחול והבנים נוהגים ללבוש "כפתאן" בצבע זהב.

הזוית האישית

אנחנו, נוגה וליה, מאוד נהנו ללמוד על חייה של סבתא עליזה. אנו מודות על השתתפותה של סבתא עליזה בפרויקט. הרחבנו במידע על העדה המרוקאית. אנו מאחלות לסבתא עליזה בריאות, אושר, אריכות ימים.

סבתא עליזה: היה מאוד כיף. שמחתי והתרגשתי להיזכר בילדותי ובזכרונותיי ומאוד נהנתי מתהליך העבודה.