מאגר סיפורי מורשת

נולדה לי בת שנפטרה בגיל שנה ומאוחר יותר נולדו לי שני ילדים נוספים בהודו שלומית ובן חור. היינו משפחה אמידה,  גרנו בבית גדול ומרווח. היינו מבשלים בסירים גדולים, ואופים פיתות שנקראות בהודו צ'אפטי. הייתה חלוקת תפקידים מאוד ברורה בבית, כשהגיעו אורחים, חמי וחמותי אירחו וקיבלו את פניהם, אנחנו הגיסות התלווינו אליהם והעוזרות היו מבשלות ודואגות  לכיבוד.

עליתי לארץ ישראל בשנת 1968 מהודו עם  בעלי -חיים ושני ילדיי הקטנים. בתי שלומית הייתה בת 3 שנים ובני בן חור בן 4 חודשים. הגענו לעיר אשדוד. ההתחלה הייתה קשה מאוד, לא הבנתי את השפה למרות שבהודו למדנו קצת עברית. אשדוד הייתה עיר קטנה, הקימו את  רובע א, ב, ג והתחילו לבנות את רובע ו'. היה קשה מבחינה חברתית, שפתית, כלכלית. אורח החיים השתנה לחלוטין, כבר לא גרנו כל המשפחה המורחבת יחד, כל משפחה קיבלה דירה משלה.

לא הייתי רגילה לעבודות הבית, בהודו העוזרות עשו הכל. התגעגעתי לחיים בהודו ,רציתי לחזור להודו.

עם הזמן התרגלנו למצב, התאקלמנו והחלטנו להישאר. אני אמנם קיבלתי דירה לשכון בה עם בני משפחתי אך היו עולים שחיו במעברות בגלל מצוקת דיור.

חלוקת החלב ,הנפט והקרח נעשתה באמצעות סוס ועגלה. גנים של ילדים הוקמו בבנייני מגורים. בעלי נסע בתקופה הראשונה לעבודה בקרן הקיימת בייעור במשאית, אחר כך הוא מצא עבודה באשדוד ועבד באגן כימיקלים.

בשנת 1973 פרצה מלחמת יום כיפור ובעלי גויס לצבא למשך חודש וחצי. לא שוחחנו כי לא היו טלפונים, ההתקשרות נעשתה באמצעות מכתבים שנשלחו על-ידי בעלי דרך חיילים ששוחררו לחופשה. התחושה הייתה קשה, פחד עצום תקף אותי, הייתי עם שני ילדי הקטנים, ללא תמיכה של בני משפחה, חברים ומכרים.

כשנגמרה המלחמה חזרנו לשגרה. נולדו לי שני ילדים נוספים: שי ורויטל. בשלב מסוים החלטתי לצאת לעבוד והתקבלתי לעבודה בתעשייה אווירית.

 אני בעלי – חיים ,בתי – שלומית, בטיול בהודו

 אני בעלי בתי שלומית ובני בן חור בימי פורים

נהניתי מאוד מהעבודה, עבדתי שם במשך 20 שנים. כיום אני סבתא ל – 11 נכדות ו3 – נכדים.

אני מאושרת בחלקי ומבלה את זמני בחברת המשפחה וחברותיי ופעילה בחוגים שונים.

תכנית הקשר הרב דורי,תשע"ד

מורה מובילת תכנית, רויטל חדד

מנחה יישובית ניצה דה פורטו