מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא יעקב פרץ. נולדתי במרוקו, בכפר קטן במרחק של 24 ק"מ ממרקש, שם התגוררתי בילדותי.

כשהייתי בגיל מאוד צעיר, הגיע לבקר אותנו דוד של אבא שלי. דוד שלי, שראה עד כמה ההורים שלי קשורים למקום בו גרנו, אמר שעד שהם לא לוקחים איתם ילד אחד, כלומר אחד מאיתנו, הם לא עוזבים. ההורים של החליטו לתת אותי והדודים לקחו אותי לעיר הגדולה, מרקש. הם לקחו אותי באוטו ולא הבנתי אז כיצד המכונית זזה – מי דוחף אותה?

דוד שלי היה לוקח אותי כל בוקר לבית הספר וקונה לי סופגניה. כך נמשכו להם החיים לאורך בערך שנתיים. אחרי שנתיים ההורים שלי החליטו לעבור לעיר קזבלנקה. לאבא שלי הייתה דודה שהייתה מייבאת בדים ושם ההורים שלי השכירו דירה, כך חזרתי לגור אצל הוריי. הרחוב בו גרתי היה מאוד מטונף, לכן החלטנו לעבור בית פעם נוספת לרחוב אחר עם יותר יהודים, בו התחלנו לגור. הרחוב אליו עברנו היה צר וללא מוצא, הבית היה בסוף הרחוב.

זיכרונות מן החיים במרוקו 

כשהיינו עדיין חדשים, כחודש לאחר שעברנו למקום, אני ואח שלי, שהיה קטן ממני בשלוש שנים, חזרנו יום אחד מבית הספר. פתאום, הגיעה קבוצה של ערבים אשר כללה ילד שהיה גדול ממני בשנתיים. אחד הילדים אמר שאנחנו נעשה מה שהוא אומר מפני שהוא המלך. אמרנו שאנחנו מבקשים להישאר בצד, אך הוא סירב וחסם לנו את הדרך. הוא ניסה לקחת את הכיפה של אח שלי, לכן החלטתי להגיב ולהגיד "תיזהר". המשכתי וביקשתי לעבור אך הוא שוב סירב. התעצבנתי, הרמתי אותו והבאתי אותו לכניסה לבית הוריו והטחתי את הראש שלו בדלת הכניסה. כל הרחוב צעק "איברהים (שמו של הילד) מת", אמרתי: "שימות" וברחתי. אימא של איברהים באה לבית משפחתי ואמרה "אני רוצה לראות אותו". השכנים ביקשו ממנה להניח לנו מפני שאנחנו חדשים ולאחותי הייתה אדמת. בכל זאת היא נכנסה לביתנו וביקשה שוב לראות אותי. פתחתי את דלת השירותים ואמרתי: "אני הרבצתי לילד שלך", סיפרתי לה על ההתנהגות שלו ולהפתעתי היא אמרה: "אם זה קורה שוב תרביץ לו חזק יותר". אותו ילד ישב שבוע מחוץ לדלת ודפדף בעיתון, יצאתי מהדלת עם מקל והתקדמתי אליו, זרקתי את המקל על הקיר מעל הראש שלו ואמרתי לו שלא יתעסק איתי, לאחר מכן הוא ברח. לאחר זמן מה, איברהים ראה את אח שלי לבד והתחיל להרביץ לו. אח שלי התחיל להרביץ לו בחזרה. בזמן שאיברהים ברח הוא רץ אחריו והם הגיעו לאיזה שוק והתחילו שניהם להתגלגל על הרצפה ולריב. הערבים התחילו לראות שאחי אשר היה קטן ממנו מנצח, ורצו להתערב לטובת איברהים. אך במזל אימא שלו בדיוק הגיעה ועצרה אותם. לאור האירועים האלימים האלה, שחזרו על עצמם, אבא שלי לא היה רגוע ועברנו לגור ברחוב אחר.

יום אחד, המשפחה שלי רצתה שאלך לקנות ארטיקים. בדרכי חזרה באה קבוצת ילדים וחטפה לי את הארטיקים. אמרתי להם שהם חיות אדם ומאז אמרתי שאני לא רוצה להישאר פה יותר והחלטתי שאני הולך מפה. אבא שלי היה אנטי ציוני לעומת אימא שלי אשר רצתה לבוא לארץ. אבא שלי אמר שאני אלך לאיפה שאני רוצה אבל רק לא לישראל, במידה וכן אעלה לישראל, הוא לא יגיד עלי קדיש. הוריי החליטו שיעשו לי בר מצווה בגיל 14 יחד עם אח שלי כדי שלא אברח. אמרתי "בסדר, אני עושה בר מצווה והולך להוציא דרכון". וכך היה: הפקיד נתן לי את הדרכון, אני חתמתי בעברית. הפקיד התעצבן, לקח לי את אצבע והטביע חתימה במקום העברית.

לפני הבר מצווה היה צום ואימא שלי שלחה אותי למאפייה. פתאום ראיתי חמישה או אולי שישה נערים גדולים אשר רצו לקחת את העוגיות שקניתי. ראיתי יהודי שעובר ברחוב, וצעקתי לעברו: "אבא אבא!", הם נבהלו וברחו. תוך כדי שהם ברחו, אחד מהם נתן בעיטה לתבנית שהחזקתי והיא עפה, הם התנפלו עליה אז תפסתי מישהו בגילי. חזרתי ואמרתי בבית שזהו, שאני לא נשאר פה יותר. המשפחה שלי החליטה  לשלוח אותי לפריז ואבא שלי ביקש ממני אפילו לא לחשוב על ישראל. הם לקחו אותי לשדה תעופה, כולם בכו וביקשו שאני לא אסע. עליתי על המטוס, הסתכלתי עליהם ולא זזתי, עשיתי שלום ועזבתי את מרוקו. לאחר שנתיים קיבלתי מכתב שכתוב שההורים שלי במרסיי ושאצטרף אליהם. כשנפגשנו אבא שלי אמר לי שצדקתי כשהחלטתי לעזוב את מרוקו.

במרוקו לאבא שלי היה מחסן ובו ארבע או חמש מכונות תפירה, היו שם פועלים שהיו מתקנים את הסחורה והוא היה מוכר. יום אחד באו שני ערבים ואמרו: "יש לנו מכרז גדול אז בוא תקנה משהו". הם אמרו לו: "או שאתה בא איתנו או שאנחנו הולכים למישהו אחר". אבא החליט ללכת איתם. הם נסעו מרחק של כששים קילומטרים, הוא הכיר את הסביבה והוא ראה שהם עוברים הרבה יותר ממה שהיה צריך. הוא הבין שמשהו לא בסדר כאשר כל פעם ששאל מתי מגיעים הם אמרו לו: "עוד מעט". הוא נזכר שיש מסעדה בדרך ואמר להם שיש מסעדה קרובה ושיש לו הרבה כסף, שהבעלים חייב לו והציע להם ללכת. בנוסף, הבטיח שישלם גם עליהם, הם הסכימו. הוא הלך לבעל הבית ואמר: "תקשיב, אין פה אף אחד, לאנשים האלה יש כוונות רעות כלפי, אני מבקש עזרה". הבעלים הביא לו שתייה ואוכל, והתקשר למישהו. תוך כמה זמן הגיעו למסעדה שני אנשים ענקיים והיכו את אלה שלקחו את אבא שלי. אבא שלי חשב שזהו, הסיטואציה נגמרה והכל בסדר.

הבית של דוד שלי היה בקומה רביעית ובקומת קרקע באותו מקום היה בית כנסת. דוד שלי ביקש מאבא שלי לעזור לו לשחוט כבש, הוא עלה לבית ואמר שהוא צריך ללכת. אח שלי החליט שהוא רוצה ללכת איתו. הייתה הליכה של 15 דקות, הם הגיעו לצומת ושם היו נערים בני 17 ששיחקו כדורגל. הם לא נתנו להם לעבור ואחד מהם התנכל לאח הקטן שלי. בא מישהו מאחורה וסטר לאבא שלי. אבא שלי חזר הביתה, מכר כל מה שיכל למכור מהרכוש, בא לשותף שלו ואמר: "נגמר המים, אתה צריך להישאר כאן ואני הולך. זה לא המקום שלנו, אנחנו צריכים ללכת".

הזוית האישית

יעקב פרץ השתתף התכנית הקשר הרב דורי ותועד על ידי מרסאל פורטניק. התכנית נערכה בביה"ס המקיף גליל מערבי בגורנות הגליל, התשע"ט.