מאגר סיפורי מורשת

שרה אביהר נולדה בשנת 1950 בלָה פָּאס שבבוליביה. היא עלתה לארץ לבדה בשנת 1969, כשהייתה בת 18.  כיום היא גרה באשדוד.

שרה גדלה בבית שהציונות הייתה מושרשת בו היטב. הקהילה היהודית בלה פז הייתה מגובשת מאוד. היה בית ספר יהודי, ורוב היהודים למדו בו, אך שרה למדה בבית ספר אמריקני. לצד זה, היא הייתה חברה בארגון "מכבי", שהתקיימו בו פעילויות שונות.

לקהילה היה בניין משלה. אחת לזמן-מה התקיימו בו מפגשי הקהילה, ולעיתים קרובות יותר התקיימו בו מפגשים של קבוצות קטנות. עם השנים הידלדלה אוכלוסיית היהודית, בעיקר בגלל השלטון, ויהודים רבים מאוד עזבו. כיום חיים בלה פז מאה ועשרים יהודים בלבד.

לעלייתה ארצה לא נלוו קשיים טכניים, והקושי היחיד של שרה היה רגשי: עזיבת הבית והמשפחה לא הייתה קלה לה. למרות היות הוריה ציוניים ועל אף אהבתם לארץ ישראל ורצונם העז לעלות הם חששו שהשלטון הבריטי לא יאפשר להם להיכנס לארץ ישראל, כך שייתכן שייאלצו להיטלטל ברחבי אירופה שוב, ולכן נמנעו מלעלות גם הם. הם היו ניצולי שואה ולא היו מסוגלים לשאת שוב חוויה קשה מסוג זה.

כשעלתה ארצה, קיבלה את פניה אחותה, שעלתה לפניה, ושרה גרה אצלה, מה שהקל עליה מאוד. גם הסוכנות היהודית, שאליה פנתה, עזרה לה להיקלט. ובכל זאת התקופה הראשונה בארץ לא הייתה פשוטה. מלבד הקשיים הרגילים: שפה, משפחה, עבודה, היו לה קשיים חברתיים. החברה הישראלית, להרגשתה, לא קיבלה עולים חדשים לשורותיה בקלות, ולכן חבריה באותם הימים היו בעיקר עולים מבוליביה, כמוה.

תמונה משפחתית – שרה בגיל 14 (ראשונה משמאל) בטקס סיום לימודי אחותה בבית הספר התיכון

גם היום שרה משתייכת לקבוצת נשים שעלו מבוליביה. הן נפגשות אחת לחודשיים בביתה של אחת מהן ומבלות שעות מספר יחד.

בביתה של שרה הקפידו להשריש את השפה הספרדית בילדים, שומרים על המסורת כמו בבוליביה ואוהבים להיזכר במאכלים הבוליביאניים.

הזוית האישית

סיפור זה תועד במסגרת מיזם "הגדת העליות" 2019 ביוזמת החברה למתנ"סים בשיתוף תנועת של"מ, המשרד לשוויון חברתי, תכנית הקשר הרב דורי ובית התפוצות