מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

עלייתה של סבתי שרה בכר לישראל

החתונה של סבתא וסבא שלי
הכיתה בה למדה סבתי
הסתגלות ועלייה מטורקיה לארץ ישראל

קוראים לי שרה ואני נולדתי בטורקיה בעיר איסטנבול בתאריך 31.1.1953.

בטורקיה היו לי חיים טובים וחברות טובות עד ואז פתאום החלטנו לעבור לארץ.

אבא היה עצמאי היה לו בית מלאכה לייצור מחברות המקצוע באותה תקופה היה נחשב כעבודה יחסית נחשבת, הוא העסיק עובדים. הוא הרוויח בסדר. לא היינו ממש עשירים, אבל היה מצב כלכלי טוב ואימא לא עבדה. היה לנו בית גדול מפואר אבל גדול אז הבתים לא היו כמו היו הם היו עם שטחים ועם מנורות לא כמו היום. הייתי בת יחידה אז כל מה שרציתי קיבלתי וגם בקיץ היינו הולכים לאי ושוכרים בית לחודש עם החברות.

אני שיחקתי איתם (עם החברות) קלאס תופסת קפיצה על חבל חמישה אבנים וכ'ו כשהייתי יותר גדולה הלכנו לבתי קפה בשבת וראשון שאלה היו ימי החופש שלנו היינו הולכים לבתי קולנוע ותיאטרון. סילבסטר תמיד בילינו ביחד וגם הארגון של היהודים היו עושים מסיבות פורים ביחד.

התחביבים שלי היו כשהייתי ילדה זה לסרוג ולארוג דברים שונים וגם להתעסק במטבח. התקופה הזאת היא לא כמו של היום פעם גם המוסלמים גם היהודים וגם הגויים היו ביחד באותה תקופה המוסלמים לא היו כל כך סגורים ולא הייתה את הקנאה לישראל ואף אחת או אחד לא התנכלו אליי או ליהודי אחר. אפילו היו לי חברות טובות שהם היו מוסלמיות. אז באותה תקופה זה לא היה אפשר להסתובב בחופשיות בחוץ ולבלות איפה שבא לך עד מתי שבא לך. אבא שלי הירשה לי להסתובב בחוץ רק בימים ראשון ושבת עד שעה שמונה בלילה לפעמים עד שמונה וחצי, אבל לרוב עד שמונה אף פעם לא העזנו להמריא את פיהם של אבינו בנושא הזה.

למדתי בבית ספר יהודי. בבית ספר היהודי למדנו הכל בטורקית חוץ משעה אחת בשבוע שבה למדנו עברית ובא לא כל כך הקשבתי. תמיד היינו צריכים לבוא בבגדים אחידים שהם היו: לבנות חולצה לבנה מכופתרת עם שמלה בצבע כחול גרב לבנה ונעל בצבע שחור הבנים היו הולכים עם מכנסיים אפורים ז'קט כחול וחולצה מכופתרת עם מישהו לא היה לבוש כמו שהיה צריך היו לוקחים אותו למנהל בית הספר והוא היה מסביר שזה בית ספר שצריכים לבוא כנדרש אז לא היה נהוג לבוא עם תסרוקת כמו שהיום באים לבית הספר. החוויה הכי נוראית שלי מתקופת לימודי בבית הספר, הייתה כשילד קרע לי את השמלה ואז היה בירור בבית הספר. בסופו הוחלט שהוריו של אותו הילד צריכים  לקנות לי שמלה חדשה.

החוויה הכי נוראה מהילדות שלי זה העלייה לארץ. עלינו לארץ כי דודה שלי עלתה וגם עוד חלקים מהמשפחה אני לא רציתי לעזוב רציתי להישאר. אני עזבתי את כל החברות שלי כשעזבתי אותם בכיתי לא יכולתי לעזוב אותם. בימים הראשונים הייתי מאוד עצובה לא יכולתי ללכת מהחדר, אבל כשיצאתי היה ממש כיף ושכחתי מהעצב זו הייתה ספינת תענוגות מה שאומר שעצרנו בכמה מדינות בדרך היה מאוד כיף, אבל כשהגענו לתחנה האחרונה לארץ ישראל, העצב חזר הדלת של האנייה נפתחה ואני רציתי לחזור חזרה לטורקיה. יצאתי החוצה הכל היה נראה ריק פשוט שממה ואני הרגשתי נורא. ובגלל שלא למדתי עברית בבית ספר לא ידעתי איך לדבר בכלל.

אני לא רציתי להסתכל על מה שקורה בחוץ. רציתי לחזור לטורקיה. כשירדתי מהאנייה הרגשתי שכולי בעצבים. התחלתי ללכת החוצה מהאנייה, הלכתי עם ראש למטה לא הסתכלתי על שום דבר חוץ מהרצפה. אחר כך לקחנו את המזוודות שלנו ויצאנו החוצה. האנייה הגיעה לנמל חיפה, אבל בגלל שהסתכלתי תמיד למטה לא ראיתי איך  העיר חיפה נראת.

המשכנו משם לכפר סבא. כפר סבא אז הייתה נראית נוראית, היו כמה רק כמה חנויות. חנות אחת של מכולת כי לא היו סופרים אז בישראל, הייתה גם חנות של אופניים ועוד כל מני חניות קטנות. בתי קפה ומסעדות לא היה בכלל. ברחוב וויצמן היו בתים אבל לא הרבה ובשאר הרחבות ממש מעט (בתים). הלכנו אל דודתי לישון אצלה. שהינו בביתה כמה שבועות היה כיף לראות שוב את הדודה שלי ואת סבתי שאני אוהבת. כשאנחנו היינו בטורקיה היינו (אני וסבתי) משחקות ביחד תמיד ומדברות על הכל סבתא שלי גרה איתנו כשהיינו בטורקיה ואחרי שלא ראיתי אותה הרבה זמן היה כיף לראות אותה שוב. אך עם כל השמחה היה צער בגלל שהבית היה קטן וכולנו (אני והורי) עם כל המזוודות שלנו וגם ישנו על הרצפה מה שגרם לחוסר נעימות בבית בנוסף היינו צריכים כל הזמן ללכת לסוכנות ולקבל אישורים של טפסים ולפעמים היו בעיות אך לבסוף הסתדרנו. היינו בבית של דודתי רק לשבוע וחצי ואז עברנו משם לבית ששכרנו ושם היו מיטות. הבית היה יותר מרווח מהבית של דודתי.

כעבור חצי שנה אני מקבלת מכתב שבו היה כתוב שהייתי צריכה לבוא לבקו"ם של צה"ל בתאריך שאותו אני לא זוכרת. זה קרה חצי שנה לאחר העלייה שלי לארץ. מסתבר שכשעלינו נתנו לנו לחתום על טפסים, חתמתי גם על טופס של גיוס לצבא. אחר כך אני ואמי נסענו לבקו"ם וכשהגעתי כולם צחקו עליי. אני הגעתי לשם ביחד עם אימא שלי עם מעיל עור ולבושה יפה וכל השאר ישבו על הרצפה בלי אף הורה רציתי פשוט לברוח משם. הייתי בת יחידה באיסטנבול והיה לי חיים טובים ובגלל שאף לא היו מלחמות כמו שיש פה בארץ בטורקיה, לא הייתי רגילה לדברים האלה. אחרי שהתברר המצב נתנו לי פטור מהצבא. הם אמרו בגלל שאני בת יחידה ואני לא מתאימה לשם (לצבא) שלחו אותי הביתה. האמת היא שאפילו לא רציתי להתגייס לצבא.

נישואי

חזרתי לביתי והבנתי שמישהו רצה להיפגש איתי. לא הכרתי את אותו, את הבן אדם הזה ולא רציתי להכיר אותו.  אחרי כמה פעמים שהוא ניסה לחזר אחריי, הסכמתי להכיר אותו. עבר זמן אותו איש הפך לבעלי.

 ביום חתונתנו

תמונה 1

 

לא עבר הרבה זמן התחתנו והולדנו בן הוא הדוד שלכם. אני כל כך שמחתי ולאחר כמה זמן התחילה מלחמה. אני אף פעם לא הייתי במלחמה, אז הייתי מאוד מובהלת, לא ידעתי מה לעשות ובנוסף בעלי  גוייס להשתתף במלחמה הזאת. אני הייתי מאוד מודאגת ולא העזתי לצאת מהבית. כשהמלחמה הסתיימה עדיין הייתי טיפה מפוחדת לצאת מהבית, אבל לאט לאט חזרתי לשגרתי. כעבור כמה חודשים נכנסתי להריון נוסף והפעם נולדה לי בת וזו אימא שלך, נכדי היקר.

הזוית האישית

אורי ליכטין: היה לי כיף מאוד, למדתי הרבה אל סבתא שלי, שרה בכר.

מילון

בית ספר יהודי
בית ספר שהמורים המנהל והחוקים תאומים ונשענים אל היהדות וגם הילדים שם יהודים

ציטוטים

”אני למדתי בבית ספר יהודי“

הקשר הרב דורי