מאגר סיפורי מורשת

שמי תמר בנדריהן, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי ובחרתי לתעד את סיפורה של סבתי, חנה- אנט. אני אציג לכם את סיפורה של סבתי חנה בנדריהם אמו של אבי אייל.

סבתי גרה במרוקו עד גיל תשע, היא למדה בבית הספר, בו למדו בשפה הצרפתית. היא זוכרת שלמדה בבית ספר יהודי. הבית שלהם היה בית מסורתי, כלומר הם שמרו את השבת ואת כל החגים. זכור לה היטב, שאביה זימר זמירות שבת ואמה הכינה תבשילים והדליקה נרות שבת. הם חגגו את חגי ישראל והקפידו על כל המנהגים והמסורות. משפחתה של סבתי ממשיכה עד היום במסורת בית אביה.

משפחתה של סבתי גרה במרוקו בעיר שנקראת מוגדור עיר נמל מאוד יפה. בשנת 1955 בחודש ינואר הגיעו נציגים, מהסוכנות היהודית במטרה לשכנע יהודים לעלות לארץ ישראל וכך הגיעו גם למשפחה של סבתי משפחת אלגרבלי.

אבא של סבתי, סבא דויד וסבתא זוהרה מאד אהבו את ארץ ישראל ובשבילם ארץ זו הייתה ארץ קודש הקודשים. הוא התחיל לשכנע את משפחתו לעלות לארץ ישראל, למרות שהאחות הגדולה של סבתי לא רצתה בכלל לעלות לארץ ישראל. אבל בסוף כולם עלו לארץ ישראל.

סבתי הייתה בדיוק בת תשעה כשהמשפחה עלתה לארץ. המשפחה של סבתי מנתה שבעה ילדים אבא ואימא וגם סבתא של אימא שלי. הם היו חייבים להביא אותה, מכיוון שהיא הייתה ערירית. בארץ נולדו לסבתי עוד שלוש  אחיות. המשפחה של סבתי יצאה בלילה מבלי שאף אחד מהשכנים ידע, כי זו הייתה בעצם עלייה לא חוקית (בלתי לגאלית, כלומר השלטונות המרוקאים לא הרשו ליהודים לצאת).

הם לקחו כמה מזוודות והשאירו את הבית מרוהט ומסודר בדיוק כמו שהיה ולמעשה איבדו את כל רכושם. הם נסעו לצרפת למחנה בשם "קונדרנס" במרסיי שבצרפת. שם איכלסו אותם עם עוד הרבה משפחות כ-200 משפחות. לכל משפחה היו בערך חמישה-שישה ילדים.

לאחר מכן העבירו את כל המשפחות להאנגר (מחסן גדול), בו היו רק מיטות ועמדות של חימום על פחם. סבתי אמרה והדגישה שהיה שם קור כלבים בחורף. היא לא זוכרת שבמרוקו לא היה אף פעם כזה קור, ולכן גם לא היו להם בגדים חמים המתאימים לקור כזה שהיה שם והם סבלו מאד מהקור. במחנה זה הם שהו שלושה חודשים. לא היה להם קל לעבור את התקופה הזאת, כי היו שם מלא אנשים וכשיש הרבה אנשים יש הרבה דעות.

אחרי שלושה חודשים במחנה המעבר במרסיי, העלו אותם על אונייה שנקראת "רגבה" ובאונייה הזאת הם הגיעו לנמל חיפה. אחרי שהם הגיעו לנמל חיפה ריססו אותם בחומר שנקרא (די.די.טי-D.D.T) החומר הזה נועד להשמיד חרקים כמו כינמת, כי חשבו שלאנשים שמגיעים מארצות צפון אפריקה יש חרקים בראש.

הם גם החליפו להם את השמות המרוקאים לשמות עיבריים. למשל השם המרוקאי של סבתי הוא אנט והשם העברי שנתנו לה הוא חנה, אלן הפכה לאילנה, פיבי הפכה לפנינה, איידה הפכה ליהודית. יפה, שושי ורונית כבר נולדו בארץ. גם לאחים שלה לא שינו את השם כי היו להם שמות עבריים ניסים ואהרון.

העלו אותם למשאית, זה היה בלילה והביאו אותם למגדל העמק (עיירה קטנה בצפון). הם עברו להתגורר במעברת מגדל העמק עד שהפכה לישוב קבע. שם נתנו להם שני צריפים (בתים מעץ) והיה להם מזל, כי הם היו הרבה נפשות במשפחה: עשרה אחים ואחיות ושני ההורים. איכלסו אותם בצריפים האלה. הם הגיעו למגדל העמק בחודש ינואר, בשנת 1955.

בשנת 1964 הם עזבו את הצריף ועברו לדירת שיכון. בשיכון הם גרו בקומה התחתונה. סבתי מספרת שסבי היה גר באותו בניין בקומה העליונה וכך בעצם הם היכירו הם היו שכנים באותו בניין. סבתי ומשפחתה מתגוררת במגדל העמק עד היום.

סבתי וסבי לפני חתונתם – 1964

מזכרונות הילדות 

סבתי מספרת שהם שיחקו בעיקר במשחקי חוץ: תופסת, חמש אבנים, קלאס, סריגת בובות מבד ומסמרים והקשבה מרובה לרדיו. סבתי הייתה חברה בתנועות נוער, ב"קן הנוער העובד" וגם בתנועת "השומר הצעיר". אלו תנועות שדומות לצופים היום. שם הם למדו לרקוד ריקודי עם, עשו פעילויות שונות במחנאות וביניהם גם אש לילה.

סבתי למדה בבית הספר התיכון דו שנתי כתות ט'-י'. להוריה לא היה כסף לשלם את עלות הלימודים, לכן היא נאלצה להתחיל לעבוד כפקידה בבוקר ובערב הייתה נוסעת לחיפה, ללימודי ערב. שם למדה בכתות יא'-יב' ורכשה גם את מקצוע פקידות כללית והנהלת חשבונות.

בעבודתה התקדמה עם השנים והפכה להיות מנהלת אדמיניסטרסטיבית של בית הספר התיכון רוגוזין – אורט מגדל העמק. מתפקיד זה פרשה לגימלאות בשנת 2007.

הזוית האישית

היה לי מאד מעניין לראיין את סבתי ולשמוע ממנה סיפורים שבדרך כלל אני לא שומעת ממנה. המחשבה שהיא הגיעה לכאן כילדה ונאלצה לעבור הרבה קשיים מראה לי כמה היא אישה חזקה והיא דמות להשראה מבחינתי. וגם אני חושבת כמה החיים שלנו קלים לעומת כל מה שהסבים והסבתות שלנו עברו.