מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

עלייתה של סבתא שושנה לארץ ישראל

שלומי והודיה בני 11 עם סבתא שושנה
סבתא שושנה כשעבדה בגלידת פלדמן ברחובות
זכרונות ילדות מעיראק והתאקלמות בישראל

שמי שושנה, אמי רצתה שיקראו לי כך. נולדתי בעיראק, בדוניה שבבגדד. הגענו לארץ במרץ 1951, טסנו באווירון לשדה תעופה לוד. אז לא ידענו שיש ערים בישראל, ידענו שיש רק מעברה ובתוכה אוהלים.

הבית שגדלתי בו היה גדול עם חמישה חדרים וחצר גדולה, בחצר היה גם שירותים ומקלחת. בחצר היה גם תנור בו סבתא הייתה אופה פיתות עיראקיות. בישלו על גחלים ופרימוס. לא היה לנו גז וכיבסו בחצר ליד הברז שהיה בחצר.

סבא שלי היה מלמד תלמידים בחיידר ואז הקים בית כנסת באחד החדרים. הסביבה הייתה מעורבת, יהודים וערבים היינו כמו משפחה אחת, היינו הולכים לנהר פרת וחידקל, זה מה שאני זוכרת. דיברנו בשפה העיראקית.

לאבי קראו יצחק ולאמי קראו הלה. הם נולדו בעיראק. לאחי קראו משה על שם הסבא, הוא נולד בעיראק ולמד בבית ספר, למד מקצוע צורפות וסנדלרות כי לאבא שלי הייתה חנות לנעליים והוא היה מוציא סחורה לירדן. אמי הייתה עקרת בית וטיפלה בנו. בהתחלה לבשו הגברים ג'לביות והנשים לבשו שמלות, לאחר מכן הלבוש הפך יותר מודרני.

אני למדתי בבית ספר משותף עם ערבים עד כיתה ב', כי היינו צריכים לעלות ארצה. למדנו בעיקר בשפה ערבית ספרותית, הגענו לארץ ולא הבנו כל כך עברית. לקחו אותנו בשדה תעופה לוד לשער העלייה, ומשם הגענו למעברת גבעת ברנר. זה היה בשעות הלילה, לא ראינו שום דבר. באו החבר'ה מהקיבוץ גבעת ברנר ועזרו לנו בעיקר לילדים. אחרי זמן מה פתחו בית ספר במעברה ולמדנו בעיקר את השפה העברית, אני זוכרת שהיה מורה שידע לדבר ערבית כדי שנוכל להבין את שפת העברית. אז לא היו עונשים ולא הייתה לנו תלבושת אחידה.

אחרי כמה חודשים עמידר העבירו את המעברה לקריית עקרון ושם למדנו בבית ספר ממלכתי והיו טיולים. היה לנו מחנך, קראו לו יצחק, היחס אתו היה בסדר גמור, כיבדנו אותו. היה שיעור בבית ספר למלאכה ולמדנו גם תפירה. בכיתה ה' התחילו להביא לנו ארוחת צהריים. היינו בבית הספר עד כיתה ח', אחר כך כל אחד עבר למקום אחר ואז התנתק הקשר. אני נשארתי בקשר עם חברה אחת שאני בקשר איתה עד היום הזה.

תמיד נפגשנו במועדון של הנוער העובד. שיחקנו בחבל, קלאס, חמש אבנים ומחניים. יצאנו דרך הגדנ"ע מדי פעם. לא התפנקנו באוכל, לא היה אוכל  מיוחד, אכלנו מה שהיה. לא יצאנו לחברים כי לא היו אמצעים, בהתחלה של הילדות בקושי ידענו שצריך ללמוד ולהישאר בבית עם המשפחה. חגגנו עם המשפחה. סבא היה מברך  ומקדש ביחד עם המשפחה. היו חוגגים לבנים בר מצווה, אף פעם לא קיבלנו מתנה, אלו היו זמנים צנועים. סבא היה הולך לעשות שבע ברכות בחתונות ואז היה לוקח אותנו. היינו נפגשות כמה חברות והולכות לרקוד ריקודי עם. האזנו בשירים ישראלים וגם בשירים עיראקיים.

אני זוכרת את מלחמת סיני. זו הייתה המלחמה הראשונה שלנו ופחדנו ללכת אז. יצאנו כולנו לרחובות ראינו את המטוסים שיצאו מתל נוף מעלינו ודאגנו לבחורים שהיו בצבא. כל האמהות פחדו שיקרה להם משהו. לאט לאט התרגלנו למצב והתקדמנו ליותר טוב, עברנו לבית, אז הייתה תקופה אחרת מהמעברה. הקמנו משפחה, נולדו לנו ילדים ונכדים וברוך השם שנהיה רק בריאים.

הזוית האישית

שלומי: היה כיף לשמוע את החוויות של סבתא מהילדות שלה, היה כיף בזום ובפעילויות שארגנו לנו.

הודיה: היה לי כיף שפגשתי יותר את סבתא מימים רגילים, החכמתי ולמדתי ממנה המון וגם אני לימדתי אותה בעיקר בזום והטכנולוגיה של היום כי המפגשים היו בתקופת הקורונה והתקיימו בזום.

סבתא שושנה: היה לי כיף ומהנה לצד נכדיי, התאומים שלומי והודיה, למדתי מהם והיה לי כיף לספר להם על ילדותי ועל החוויות שהחזירו אותי אחורה בזמן. התכנית והרעיון ממש מקסים ומהנה.

מילון

פיילה
גיגית לכביסה

שבע ברכות
(מכונות גם ברכות נישואים או ברכת חתנים) הן ברכות הנאמרות בטקס חופה וקידושין ובשבעת ימי המשתה שלאחר החתונה. הברכות נאמרות על כוס יין. במשך שבעה ימים לאחר החתונה, המכונים "שבעת ימי המשתה", נהוג לערוך סעודה בכל יום לכבוד החתן והכלה. מכיוון שסעודות אלו מסתיימות באמירת "שבע ברכות", נהוג לכנות גם את הסעודות עצמן בשם זה. הברכות נאמרות בסוף הסעודה, לאחר ברכת המזון. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”סבא שלי היה מלמד תלמידים בחיידר ואז הקים בית כנסת באחד החדרים “

הקשר הרב דורי