מאגר סיפורי מורשת

הילדות במרוקו

שמי רחל אלחדד (אדרי), נולדתי במרוקו בעיר וזאן בתאריך: 18.1.1955. שמי ניתן לי על שם סבתי מצד אמי. אני הבת החמישית מבין ארבע אחיות ושלושה אחים. לאמי קראו חנה ז"ל ולאבי מסעוד אלחדד ז"ל.

חייתי במרוקו עד גיל שש וחצי. החיים במרוקו היו קשים מאוד ובתנאי מחייה שונים מאוד מהיום. לא היה לנו מקרר, מכונת כביסה או מוצרי חשמל אחרים. את הכביסה היו מכבסים ביד ואת האוכל בישלו על סירי חרס על פחמים. בבית שלי היו שלושה חדרים, מתוכם חדר אחד גדול ששימש כבית כנסת. בבית הכנסת שבתוך הבית היה ספר תורה והיו מגיעים יהודים מהעיר להתפלל בביתנו.

בית הכנסת היה קרוי על שם רב מפורסם במרוקו, שמו ״רבי עמרם בן דיוואן״. הרב הגיע למרוקו מארץ ישראל על מנת לגייס תרומות לארץ. הוא חלה ונפטר בווז'ן ונקבר בה.

בפתח הבית בו גדלתי בעיר וזאן במרוקו – צולמה בביקור במקום בשנת 1996

בחייו היה הרב מאוד מפורסם ביכולתו לרפא חולים ולתת ברכות. אפילו המוסלמים האמינו ביכולתיו ופנו אליו לעזרה. מאז מותו בכל שנה בעיר ווז'ן מאז ועד היום מתקיימת הילולה בתאריך פטירתו ובה עולים לקבר לבקש בקשות.

אמי סיפרה לי שעוד לפני שנולדתי, כשאמי הייתה נערה צעירה היא חלתה במחלה שפגעה בה כך שהיא איבדה את היכולת לשמוע, הפכה להיות חרשת ונכה מרותקת לכסא גלגלים. לאחר כמה שנים, כשגיעה עם משפחתה להילולה בקבר של הרב, היתה לה התחזות של הרב ליד קברו. בהתחזות היא ראתה אותו לבוש לבן עם זקן ארוך והוא מבקש ממנה לקום ולעמוד. היא ענתה לו שהיא לא יכולה ללכת ולמרות זאת הוא המשיך וביקש שתעמוד. ואכן מרגע זה היא הצליחה לעמוד וללכת. אמי נשארה חרשת אבל יכלה ללכת רגיל.

קבר הרב עמרם בן דיוואן בווזאן במרוקו בטיול שעשיתי במקום בשנת 1996

שני החדרים הנוספים שהיו בבית היו חדרי שינה. חדר אחד ישנו ההורים עם התינוקות ובחדר השני ישנו כל שאר הילדים וגם סבתי (מצד אמי) חוץ מזה היה עוד מטבחון קטן ושירותים. אמי עבדה כתופרת בבית ואבי עבד בבית חרושת ליצור ערק (משקה אלכוהולי).

עד גיל שש הייתי בבית עם אמי. בגיל שש, (מספר חודשים ספורים לפני שעלינו לארץ), התחלתי ללמוד בבית ספר אליאנס בשעות הבוקר בו למדו ביחד יהודים ומוסלמים ובשעות אחר הצהריים למדתי עברית בבית ספר תלמוד תורה .

החיים במרוקו היו קשים מאוד. הערבים היו מתנכלים מאוד ליהודים. הורסים את בתיהם ובוזזים את רכושם. אני זוכרת מקרים בהם שרפו חנויות של יהודים. הרבה גנבות. היה אסור לנו לצאת מהבית בשעות הערב ובשעות היום היינו יוצאים רק בליווי ההורים. לאחותי יש עד היום סימן ממקרה בו מרוקאי ערבי תלש לה עגיל מהאוזן. אני זוכרת מקרה נוסף שבו הלכתי עם אמי ברחוב ומרוקאי ערבי נתן לי מכה ברגליים עם שוט או מקל. כשהגעתי לגיל שש וחצי המצב החמיר עוד יותר והמשפחה שלי החליטה לעזוב את מרוקו ולעלות לארץ. הרשויות במרוקו לא איפשרו ליהודים לעלות לארץ והעלייה הייתה מסע ארוך ומפרך.

אחותי הגדולה סול ז"ל היתה באותה תקופה בת 18 והצטרפה לתנועה במרוקו שנקראה "הציונים" הם פעלו בהברחת יהודים לארץ ישראל. מוקד פעולתם של התנועה היתה בעיר רבאט עיר הבירה של מרוקו. הם פעלו במחתרת על ידי הפצת כרוזים והודעות שעברו מפה לאוזן. סול ז"ל עזרה להרבה משפחות לעלות לארץ וגם למשפחה שלנו כמובן.

תחילת המסע לארץ היה בלילה אחד. אני זוכרת, שיצאנו מהבית והלכנו בחושך מוחלט בדרך לא סלולה מלאה בחולות. עלינו למשאית גדולה מלאה אנשים וגם במשאית היה חושך מוחלט. נסענו לעיר קזבלנקה שם היינו במחנה המתנה במשך חודשיים. אחרי חודשיים הפלגנו מקזבלנקה בסירה קטנה לעיר מרסיי בצרפת. ההפלגה בסירה הייתה קשה ביותר. היתה צפיפות נוראית מרבית האנשים הקיאו והיו מאוד חלשים. סבתא שלי רחל ז"ל טיפלה בכולם. נשארנו במרסיי מספר חודשים בגלל שמרדכי, אחי, חלה בחצבת והמתנו שיחלים ויתחזק על מנת להמשיך בדרך. בשנת 1963 הפלגנו ממרסיי באוניה ששמה היה "מולדת" לארץ ישראל.

שהאנייה הגיעה לנמל חיפה אני זוכרת שאבי ז"ל ירד ממנה ונישק את הקרקע. ביקשנו מהאנשים שקלטו אותנו בארץ להגיע לעיר נתניה, בגלל שידענו שהיו בנתניה קרובי משפחה שלנו שכבר הגיעו לארץ ממרוקו. אמרו לנו שמעלים אותנו למשאיות שנוסעות לנתניה והעלו אותנו למשאית שלקחה אותנו לשכונת גיורא בהוד השרון. השכונה הייתה חדשה ולא היו בה מדרכות ולא כבישים. הכל היה חול וכורכר. קיבלנו דירה בת שלושה חדרים ברחוב הבנים 75. בדירה היה מטבח קטן, שירותים, מקלחת. שני חדרי שינה וסלון.מיטות ממתכת ומזרונים קשים. כלי מטבח בסיסיים מאמייל.

המתנו למטען ששלחנו ממרוקו, שמיכות, בגדים וכלים. אחרי מספר חודשים קיבלנו הודעה כי האנייה בה היה כל הציוד טבעה ואיתה כל המטען שלנו. לא ידענו לדבר עברית והיה קשה מאוד לתקשר בהתחלה, עם הזמן כולנו למדנו את השפה מלבד אמי שבגלל שהיתה כבדת שמיעה לא הצליחה ללמוד עברית עד יום מותה.

בשנים הראשונות בארץ למדתי בבית הספר הממלכתי דתי בגני צבי. בחודשים הראשונים שיבצו אותי בכיתה א' והעבירו אותי לאחר כמה חודשים לכיתה ב'. יום הלימודים היה מתחיל בשעה 07:30 בתפילה ארוכה שבסיומה היינו מתחילים את יום הלימודים. ההורים שלי לא ידעו לדבר עברית ולכן לא הגיעו לאסיפות הורים או לכל פעילות בית ספרית.

טיול שנתי מביה"ס בארץ ישראל

אמי עבדה במפעל טקסטיל בפתח תקוה "חוטי לויט" והייתה עובדת במשמרות. אבי עבד בחקלאות בפרדסים ואדמות חקלאיות באזור הדר בהוד השרון. להורי היה קשה מאוד לפרנס שבע ילדים. ידענו על העת שהמצב הכלכלי בבית היה קשה ומעולם לא ביקשנו מההורים דבר, לא זוכרת שהיו לי צעצועים מכל סוג. נעליים ובגדים חדשים קיבלנו רק לפני החגים.

כשסיימתי בית ספר יסודי עברתי ללמוד בתיכון אורט בבני ברק במגמת פקידות. כל בוקר הייתי מתעוררת בשעה  5:30 כדי להגיע מהוד השרון לבית הספר בבני ברק באוטובוס. בחופשות הייתי עובדת עם אמי במפעל הטקסטיל וגם עם סיום הלימודים שלי המשכתי לעבוד עמה במפעל חוטי לויט בפתח תקווה.

בשנת 1976, כשהייתי בת 21 נישאתי לבעלי, משה אדרי שהתגורר עם משפחתו ביפו.

ביום חתונתי עם הורי

משה ומשפחתו עם הם היו עולים חדשים בארץ ממרוקו, מה שעזר מאוד לקשר בין המשפחות. משה עבד בעסק המשפחתי במפעל לייצור נעליים ביפו. לאחר החתונה גרנו בדירה ברמת גן כשנתיים. בשנת 1977 נולדה בתי הבכורה, ליאת, אימא של יונתן (42). לאחר שנה וחצי נולדה בתי השנייה, ענת (41). וכשנה לאחר מכן בתי השלישית אביטל (40). לאחר שנתיים עברנו לגור בדירה שרכשנו בבית ים.

כשאביטל היתה עוד תינוקת בת שלושה חודשים, בנובמבר 1980, קיבלתי הודעה בהולה מהשכנה שלי שהייתה היחידה שהיה לה טלפון בבניין כי אבי נפטר. בימים אלה הוא היה פנסיונר ועבר במשרה חלקית בפרדס ותוך כדי עבודה לקה בשטף דם במוח ונפטר. בשנת 1985 החלטנו לחזור להוד השרון ועברנו לגור בדירה ברחוב משאבים 22. בשנת 1990 נולדה בתי הרביעית שיר (30). בשנת 2003 נפטרה אמי.

היום אני סבתא לארבעה נכדים, יונתן (10), תומר (8), איתמר (5) ואורי (3).

הזוית האישית

יונתן: היה לי כיף ללמוד את סיפור הילדות והעלייה של סבתא שלי לארץ. למדתי הרבה על ההיסטוריה של המשפחה שלי. נהנתי מכל רגע והייתי ממליץ לכל תלמיד להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי.