מאגר סיפורי מורשת

לאה הון נולדה בשנת 1952 בכפר סבא. כשהייתה בת 8 עזבה משפחתה לברזיל עקב קשיים כלכליים, ובשנת 1975, כשהייתה בת 22, החליטה לעלות לבד לישראל. כיום היא מתגוררת בחולון.

הקהילה היהודית בעיר מגוריה הייתה חזקה ורבת-משמעות. מצבם הכלכלי של היהודים היה מצוין, ובאזור המסחרי היו להם עסקים וחנויות, בהן חנויות מזון שמכרו מגוון של מאכלים יהודיים-מסורתיים. היידיש נשמעה בכל מקום. בית הכנסת ריכז את הפעילות היהודית של הקהילה, וכמוהו גם תנועת "השומר הצעיר", שבמסגרתה התקיימו פעילויות רבות. בבית שמרו על המסורת, אם כי אביה של לאה, ניצול שואה, לא היה דתי.

בברזיל לא הרגישה לאה בבית. למרות הסביבה התומכת והמשפחה החמה היה לבה בישראל. בשנת 1971 התחתן אחיה בישראל, ולאה, שלא הייתה בחתונה, נסעה לבקר אותו. זה היה ביקורה הראשון בארץ מאז עזיבתה. מיד כשנחתה הרגישה שכאן ביתה ושכאן היא רוצה לחיות, והיא חזרה לברזיל נחושה לעלות לארץ בקרוב. אביה נתן את הסכמתו לכך, אבל התנה את עלייתה לארץ בכך שתלמד מקצוע. כעבור ארבע שנים היא עלתה לארץ והמשיכה את לימודיה באוניברסיטה.

אלא שהקליטה בארץ לא הייתה קלה. אחיה גר רחוק ממנה, והחברה הישראלית לא האירה לה פנים, ושוב לאה לא הרגישה שייכת. מפגש עם עולים נוספים מברזיל הצליח בסופו של דבר להקל עליה. יחד, כקבוצה, הייתה השתלבותה בחברה הישראלית קלה יותר. לאחר זמן לא רב הרגישה לאה שמצאה את הבית שכל כך חיפשה.

בארץ הייתה לאה פעילה בתנועת "השומר הצעיר" ועבדה במגבית היהודית במחלקה שעסקה בהכשרת שליחים שיצאו לברזיל. כיום היא מתנדבת ב"מרכז קשר" ובארגון "יד שרה" דרך מחלקת הרווחה במקום מגוריה.

המסגרת החברתית שלה כוללת אנשים שעלו מברזיל. הם נפגשים בקבוצות ובמפגשיהם מאזינים יחד למוזיקה, רוקדים ואוכלים מאכלים שמזכירים להם את המקום שממנו באו. המוזיקה הברזילאית מתנגנת תמיד בביתה. הקצב הברזילאי נמצא בנשמתה, ועל הקירות תלויות תמונות ססגוניות רבות. עם זאת, לצערה, לא הקפידה לדבר עם הילדים בפורטוגזית, ולכן אינם דוברים את שפתה.

הזוית האישית

סיפור זה תועד במסגרת מיזם "הגדת עליות" 2019 ביוזמת החברה למתנ"סים בשיתוף תנועת של"מ, המשרד לשוויון חברתי, תכנית הקשר הרב דורי ובית התפוצות.