מאגר סיפורי מורשת

אנשים טובים באמצע הדרך

אבא שלי (סבא רבא של עדי) היה פעיל עלייה במרוקו בשנות החמישים. הוא דאג ועזר ליהודים בעיקר לבני נוער לעלות לארץ ישראל. בשנת 1954 אבי החליט שהגיע הזמן להעלות לארץ את משפחתו, וזאת לאור עויינות שגילו המנהיגים במרוקו ולאור העלייה האינטנסיבית למדינת ישראל, המשפחה של אבי הוריו ואחיו לא רצו עדין לעזוב, לכן אבי אירגן את המשפחה האישית שלו אימא אחי ואחותי אני עדין הייתי בבטן מתוכננת להיוולד כ-3 חודשים אחרי העלייה לארץ.

אבי מכר את הדירה והכל כבר היה מוכן לעלייה לארץ. להפתעתם של הורי אימא ילדה חודשים לפני התאריך המשוער, כך שהיה ברור שאי אפשר לעלות לארץ בזמן המתוכנן ולכן נאלצו הורי להישאר כ- 3-4 חודשים נוספים.  אבי פנה למשפחה שרכשה את הדירה וביקש שיפנו לנו חדר לחודש חודשיים, לדירים הערביים לא היה סידור, הם היו חייבים לעבור לדירה שרכשו, ובכל זאת הם נענו לבקשת אבי, יתרה מכך הם פינו לנו חלק מהדירה והתגוררו בחדר אחד בלבד, דבר שמאוד הרשים את הוריי ואת מנהלי העבודה שהיו לאבי באותה תקופה על אנייה אמריקאית, ולכן מנהלי העבודה דאגו לצייד את הבית בשפע מאכלים, עוגות וממתקים שקיבלו מהמעסיק האמריקאי שסייע ליהודים ולסוכנות היהודית. כמובן שגם הדיירים הנדיבים נהנו מכל השפע שלא היה ברור מאליו באותה תקופה, והיה להם מאוד עצוב כשעזבנו."

בשנת 1954 נולדתי בבי"ח בקזבלנקה ועלינו לארץ בחודש מרץ 1955. אחרי עצירה בצרפת הגענו בחודש יוני 1955, למדינת ישראל אימא אבא ושלושה ילדים. אבא המשיך בפועלו ועזר לעולים לארץ, אך מיד פרצה מלחמת סיני והוא גויס.

בשנות ה – 60 משפחתו של אבי החליטה לעלות לארץ עם הדודים ולא היה כל כך פשוט מכיוון שלא איפשרו לעזוב את מרוקו ועל כן, הם נעצרו בכלא כשנתיים כאשר נלקח מהם כל כספם והגיעו לארץ חסרי כל, אך סבי וסבתי תמיד הודו לאלוהים שהגיעו לארץ הקודש. הם גרו אצלנו במשך שנה שלמה מה שמאוד חיבר אותי לסבתי שאני נקראת על שמה זוהרה. נאלצנו ללמוד את השפה המרוקאית וסבתי למדה לדבר עברית בזמן קצר. מבחנתי זו אחת החוויות מהילדות שלי שלא אשכח בחיים.

אני בשרות הצבאי שלי

הזוית האישית

סבתא זהבה השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם עדי נכדה ויחד תיעדו את סיפור עלייתה.