מאגר סיפורי מורשת

שמי ציפי הרפז (לבית וייס), נולדתי בשנת 1951 בחיפה. גדלתי בקריית טבעון, בת אמצעית להורים שעלו לארץ בשנות ה-30 מאירופה.

אבי, אברהם וייס, עלה לארץ בשנת 1933 מהעיירה פזינוק שליד ברטיסלבה בסלובקיה. הוא השאיר שם זוג הורים ושלושה אחים והגיע לארץ עם תנועת "מכבי הצעיר", קבוצה שהקימה את קיבוץ "כפר מכבי". בשנת 1935 חזר למשפחתו למשך שנתיים ובשנת 1937 חזר לארץ ונשאר בה עד יומו האחרון. אמי, שרה וייס (לבית פרנק), עלתה לארץ בשנת 1939 מרומניה, והגיעה לקיבוץ בהיותה בת 17.

אני ושני אחיי גדלנו באווירה של ארץ ישראל היפה. הוריי הנחילו לנו את אהבת הארץ וערכי המוסר וכבוד האדם. גדלנו בצמוד לכפר בדואי שיחסי השכנות הטובה שררו בינינו.

עבדתי מספר שנים כהנדסאית בניין ולאחר מכן עשיתי שינוי משמעותי והסבה להוראה. זו השנה ה-32 שלי בבית ספר "הכפר הירוק" כמחנכת ומורה למתמטיקה. לפני כשבע שנים יצאתי לגימלאות ועדיין ממשיכה ללמד בכפר הירוק במשרה חלקית.

ילדתי וגידלתי את שלוש בנותיי באותה קרייה, באותו הבית ובאותם הערכים של רוח תנועות הנוער אהבת ארץ ישראל, ריקודי העם ושירי ארץ ישראל היפה.

אמי שרה וייס לבית פרנק נולדה בתאריך 1.1.1921 בכפר בייזדאד שבטרנסילבניה. רוב תושבי הכפר היו נוצרים והם סירבו לרשום לידת יהודיה בתחילת השנה, דהיינו ב- 1.1, ולכן החליטו לשנות את תאריך הלידה שלה ל- 31.12.20 (יום לפני יום לידתה) והיא חגגה את יום הולדתה כל שנה ב 31.12. אמי הייתה הבת ה-11 והאחרונה במשפחתה. אביה (יעקב פרנק) נפטר בהיותה קטנה ואמה צפורה, על שמה אני קרויה, נישאה לאחר שנים ליהודי חרדי מאוד.

רוב הילדים יצאו מהבית וציפורה החליטה בשנת 1936 למכור את ביתה ואת חלקת האדמה שנותרה לה ועברה לגור עם בעלה החרדי ועם הילדים שעדיין היו בבית לעיירה ז'יבו. שמואל, אחיה של אמי, היה באותה התקופה בהכשרה ושמר על קשר הדוק עם אחותו. ממכתביה הבין שחייה עם האב החרדי אינם פשוטים וקשה לה להסתגל. בתיאום עם שרה כתב מכתב לאמם ציפורה ושכנע אותה שהוא חי טוב, מתפרנס היטב ויכול לקחת אליו את אחותו שרה. שמואל החליט להגיע לביקור על מנת לשכנע את ציפורה ובעלה החרדי לאשר לשרה לנסוע איתו. בזמן שהוא בילה את החג בבית הכנסת צמוד לאביו החורג ומתנהג כמו יהודי טוב, האב החורג משתכנע ששמואל מתנהל נכון, שומר מסורת ומקיים מצוות והם מקבלים אישור לצאת מהעיירה ביחד. שמואל ושרה עזבו ובדרך נגמר להם הכסף ואין ביכולתם לקנות כרטיס לרכבת.שמואל פגש בתחנת הרכבת יהודי ומכר לו את התפילין שלו מתוך הבנה שלא יזדקק לזה בהמשך וכך הם מצליחים להגיע יחד לטרגמורש.

אמי, עלמה צעירה כבת 16, יפת תואר, מתקבלת בשמחה רבה בין החברים בהכשרה והופכת להיות חלק מהם. חבורה שמתלכדת והופכת להיות מעין משפחה. אמי אהבה מאוד את החיים בהכשרה ורכשה הרבה חברים וחברות. בשנת 1939 הגיע להכשרה מדריך מארץ ישראל שמוביל את כל הצעירים לעיר הנמל גאלאץ, שבהמשך יעלו משם לארץ.

בוקר אחד הגיע המדריך לבשר לשמואל שהגיע תורו לעלות על האנייה המפליגה לארץ ישראל. השנה הייתה 1939, ממש ערב המלחמה, לשמואל היה צו גיוס לצבא הרומני. הוא ביקש שגם אחותו הצעירה שרה תצורף. הדבר לא הסתדר מפני שמספר המקומות על האנייה היו מועט, ולכן שמואל ויתר על מקומו ושרה (אמי) עלתה על האנייה "קולורדו" והגיעה לארץ בשנת 1939 לחוף ליד נהריה, לקיבוץ "עין שרה". האונייה קולורדו הפליגה הלוך וחזור מאירופה לארץ שבע פעמים והעלתה מעפילים. לרוע המזל, בפעם השמינית כאשר שמואל היה על האונייה, היא נתפסה על ידי הבריטים ושמואל נעצר עם שאר המעפילים וישב במחנה הסגר ליד חוף שמן בחיפה.

כשהאונייה הגיעה לארץ ואמי עלייה, היה חשש שהבריטים יתפסו אותה ויחזירו אותה. התושבים היהודים בארץ חיכו להם והורידו אותם בלילה והעבירו אותם מיד לצריפי הקיבוץ "עין שרה" והתחלפו איתם בבגדים, כך כאשר הבריטים הגיעו וביקשו מסמכים מהאנשים עם הבגדים הרטובים כי חשדו שאלה המעפילים הם הציגו להם את המסמכים הדרושים.

אמי וחברי ההכשרה הצטרפו לקיבוץ שהיה מורכב מיוצאי טרנסילבניה ויוצאי פולין, כביכול שני מחנות. "עין שרה" הוקם בשנת 1936 על מגרש בן דונם ורבע בנהריה על ידי קבוצה של כ-30 חברי השומר הצעיר. בעקבות המרד הערבי הגדול ננטש "עין שרה" וחברי הקבוצה נתבקשו לאייש 35 דונם מהמקום על מנת לשמור עליו.

אמי, בחורה בת 17 בלבד התחילה את חייה לבד בארץ חדשה, שפה חדשה. חיי החברה היו מלאים, הצעירים עבדו קשה אך היו מאושרים. אמי התאקלמה, התחתנה עם אחד מחברי הקבוצה יוצא פולין ובשנת 1943 ילדה את אחי, בנה הבכור אברהם. באוקטובר 1945 עלתה הקבוצה שמנתה 134 מבוגרים ו-47 ילדים לנקודת הקבע שהשתרעה על שטח של כ-1600 דונם, הוא קיבוץ עברון שקיים עד היום.

מאלבום התמונות

אמי עזבה את הקיבוץ בשנת 1945, השאירה את בנה בקיבוץ ועברה בגפה לנהריה שם עבדה בעבודות שונות וקשות לפרנסתה, חיה בצמצום רב. בשנת 1948 עברה לחיפה, עבדה על הכרמל ושם הכירה את אבי (אברהם וייס). בשנת 1950 התחתנו ועברו להתגורר בקריית טבעון, קריה יפיפייה על הגבעות בגבול עמק יזרעאל ועמק זבולון.

ובשנת 1951 נולדתי אני….. התרגשתי מאוד לגלות דברים חדשים שאספתי מבני משפחה על סיפור עלייתה לארץ של אמי וגאה אני על הדרך שעברה והתמודדה כדי להקים בית ומשפחה בארץ ישראל.

הזוית האישית

סבתא ציפי: שמחתי לקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי ולגלות דברים חדשים על משפחתי. חשוב לי מאוד להיות עם נכדתי והיה לי כיף גדול לשתף אותה בהיסטוריה המשפחתית.

הנכדה אמה: למדתי מהסיפור מאיפה הגיעה משפחתי, את הקשיים שעברו בדרך לארץ, את ההתמודדות שלהם בארץ חדשה בלי הורים. על החיים הצנועים שחיו לעומת החיים שלנו היום, ולמדתי להעריך את מה שיש לנו היום ואת ההבדלים המשמעותיים בין מה שהיה למה שיש.