מאגר סיפורי מורשת

שמי אנה אליסה ויסוטק. הגעתי לארץ כמתנדבת בשנת 1967 אחרי מלחמת ששת הימים. אני וחבריי היינו בתנועת "דרור", בה בילינו כל ילדותינו ונעורינו. כשפרצה המלחמה אני וחבריי – פאבלו ז"ל, גרסיאלה ואלכס הגענו לקיבוץ החותרים כדי לעזור בכותנה, ברפת, בבננות ועוד.. אחרי כמה חודשים חזרתי לאורוגוואי והחלטתי שאני עולה לארץ. עליתי לארץ בשנת 1968, אחרי חודש הפלגה הגעתי לארץ ישראל.

החלטתי לעלות לארץ ישראל בגלל שאחרי הרבה שנים שהייתי בתנועת דרור, החלטתי שההגשמה שלי ושל כל חבריי לתנועה היה לעלות לארץ ישראל, ארץ היהודים. היה מאוד קשה ללמוד את השפה העברית. הייתה לנו מורה בקיבוץ שלימדה אותנו פעמיים בשבוע אחרי העבודות במשק, חלק מחבריי ידעו את השפה כי למדו בבית ספר יהודי, לי לא היה קל – אבל בסוף הצלחתי.

כעולה חדשה הרגשתי זרה מול כל קיבוץ החותרים, אבל כל כך התאהבתי בישראל ובקיבוץ עד כדי כך שהתגברתי. בצבא שירתי בנח"ל, עשינו טירונות במחנה שמונים, ישנו באוהל עם עוד 14 בנות. כשחזרתי לקיבוץ אחרי הצבא גרתי בחדר.

הסיפור הכי קשה ומרגש בחיי עד היום הוא המקרה בו איבדתי את החבר הכי טוב שלי במלחמת יום כיפור, ועד היום אני חושבת עליו ומתגעגעת אליו.

הזוית האישית

סבתא: היה לי את הזכות ואת הכיף ללוות את הנכדה שלי עמליה בשנת המצווה המשמעותית שעוברים מילדה לנערה. היה לי את הכיף להכיר את הילדים, את המורה ואת בית הספר. ואני חושבת שהתכנית של הקשר הרב דורי עם הסבים היא תכנית מקסימה והכרתי הרבה סבים וסבתות, כולנו היינו מבסוטים. נהניתי מהמאכלים והחברה, נהניתי מאוד.

עמליה: נהניתי להיות עם סבתא בתכנית הקשר הרב דורי. שמחתי להיות עם סבתא בזמן איכות, כי זה לא קורה הרבה.