מאגר סיפורי מורשת

סיפור העלייה שלי:

נולדתי במרוקו בשנת 1946, למשפחה של תשעה אחים. כל השנים כשהייתי קטנה שמענו על ארץ ישראל ובכל חג, בכל תפילה תמיד איחלנו שבשנה הבאה נעלה לארץ ישראל. אבל זה לא היה פשוט כי במרוקו לא אישרו ליהודים לצאת בצורה חופשית ממרוקו.

ב 1949 אבא שלי החליט שנפצל את המשפחה ושלא נצא כולם יחד כי זה מסוכן. אז שלחנו את סבתא שלי עם אחותי שהייתה נשואה וחשבנו שאחריהן, כעבור זמן מה, גם יתר המשפחה תצטרף.

מדי פעם היו באים אלינו הביתה מאוחר בלילה בחורים שקראו להם ציונים. הם ישבו עם ההורים ומתכננים איך נצא לישראל. אז היו קובעים לנו תאריך מסוים. היינו מתארגנים, עושים חבילות בגדים הכי נחוצים, מחכים בסודיות שיבואו להגיד לנו בדיוק מתי נצא לישראל. אם המועד היה מתגלה, היו עוצרים הכל ולא היינו יכוליםלעלות. כך קרה כמה וכמה פעמים, במשך 14 שנה! – עד 1963.

שוב הודיעו לנו על תאריך עלייה. כולנו שמחנו, הכנו בגדים, התרגשנו מאוד. באמצע הלילה, בהתראה קצרה, הביאו משאית שתיקח אותנו לשדה התעופה. סוף סוף יצאנו. המטוס היה קטן ולא חדיש. הכל היה סודי, לא יכולנו לדבר. אחרי כמה שעות הגענו לצרפת למחנה עולים במרסיי, נשארנו שם שבועיים עד שארגנו לנו הפלגה באנייה ששמה פלמיניה לישראל. התחלנו להפליג והיה קשה, אנשים לא הרגישו טוב, היו חולים בדרך. בסוף, בהתרגשות רבה, הגענו לישראל, לנמל חיפה, שם חיכו לנו אחותי וסבתא שלי, שהגיעובעלייה הקודמתלפנינו. אחותי הביאה אותנו לביתה וגרנו שם שבועיים עד שהציעו לנו בית לעולים חדשים בטירת הכרמל או במגדל העמק או בעוד מקומות. אבא שלי החליט שנגור בטירת הכרמל כי זה קרוב לאחותי.

זה לא היה פשוט כי לא ידענו את השפה, לא הכרנו את התרבות. נתנו לנו מזרנים לכל אחד, כריות, שמיכות וסירים כדי לבשל. נתנו לנו גם קצת כסף לימים הראשונים, כדי שנוכל לקנות אוכל. הגיס שלי היה שוטר. הוא כיוון והדריך אותנו, לקח את אחי לעבוד, מצא לאבא שלי מקום עבודה, הכניס את אחותי לאולפן על יד עפולה ואותי הוא לקח לאולפן בקיבוץ משמרות. בכוונה הוא הפריד בינינו, כדי שנוכל ללמוד עברית מהר ולהיות עצמאיות בישראל. הכרנו חברים והתאקלמנו יפה מאוד בישראל.