מאגר סיפורי מורשת

שמי מרגלית, נולדתי בשנת 1951. גרנו במרוקו בעיר ארפוד זו הייתה עיר של "עשירים". ובגיל 12 בשנת 1963, עליתי לארץ.

הייתי ממש קטנה בעלייה לארץ. חלמנו, אני, האחים שלי וכל המשפחה לעלות לארץ. היו לנו חנויות במרוקו וסגרנו אותן  כדי שהגויים לא ידעו שעלינו לארץ, כי פחדנו שהם ידעו על כך ולא יאפשרו את יציאתנו ממרוקו.

עלינו לאנייה שלקחה אותנו לצרפת ומצרפת עלינו על מטוס לישראל, על המטוס היה רשום, שמו בעברית, ואני הייתי הראשונה שהצליחה לקרוא את זה כי במרוקו למדתי בבית ספר יהודי ותמיד החמיאו לי על הקריאה שלי.

עברנו לישראל, ואבא שלי התעקש שייקחו אותנו לאשדוד. הוא לא רצה שום עיר אחרת הוא רצה רק לגור באשדוד. כשהגענו לעיר אשדוד הכול היה מלא חולות וגרנו בבניין שעדיין לא היה כל כך מוכן. הלכתי לבית סהפר החדש וכולם היו מופתעים, כולל המורה שאני קראתי יותר טוב מהצברים, ששפתם היא עברית, למרות שהייתי עולה חדשה.

החפץ היקר לליבי:

במרוקו אבא שלי קנה לי 7 צמידים שהיו מזהב.  למי שהיה את הצמידים האלו היה נחשב ל"עשיר". הצמידים היו מאוד יקרים ושמרתי עליהם ממש. עכשיו יש לי רק 3 צמידים כי נתתי לאחיות שלי 4 צמידים, כל אחת קיבלה אחד. נתתי להם צמידים כי במרוקו באותו זמן לשים הרבה צמידים זה לא היה יפה זה היה מכוער. אז נתתי לאחיות שלי חצי מהצמידים. במרוקו היה דבר כזה שתמיד היו מביאים מתנות יקרות, לא סתם מתנות. ואני קיבלתי צמידים יקרים מחנות מאוד יקרה במרוקו.

הזוית האישית

גילי: השתתפתי בתוכנית הקשר הרב דורי במסגרת שנת שורשים בכיתה ז