מאגר סיפורי מורשת

העלייה ממרוקו וההסתגלות בארץ ישראל

שמי ניקול מור יוסף, ברצוני לספר על עברי, על אירועים משמחים בחיי ועל כאלה שפחות.

עלינו ממרוקו לנתיבות בשנת 1964, בהיותי בת 4.

באותם הימים לא היה טלפון ובטח שלא מחשב, לא היו גם מכוניות, אולי אחת למאה. למרות שלא היה מכשירים אלקטרונים וטלפונים היה כיף מאוד (אפילו אולי היה יותר כיף) כי היינו משחקים עם חברים ומשפחה, מספרים סיפורים ומבלים יחדיו, ולא כל אחד נמצא עם עצמו  לבד. תמיד היו סביבך אנשים, שאיתם אפשר לדבר. אותי זה שימח כי זה היה כיף מאוד, היינו משחקים משחקים חברתיים כמו: בגוגואים והייתי מאוד טובה ורוב הפעמים הייתי מנצחת.

בתחום האוכל היינו מבשלים גם ביחד, על פתילייה. הסבתא הייתה מבשלת בסיר אחד אוכל לכולם שהיה מתבשל שעות. והיינו אוכלים ביחד מהסיר, לא כמו היום שלכל אחד מבשלים משהו אחר. לא היה דבר כזה לא טעים או לא בא לי, מכיוון שזה מה שיש אז זה מה שאוכלים והיה לי ממש טעים. לאוכל היה גם טעם מיוחד. אומרים שלאוכל של פתלייה יש לו טעם מיוחד מאוד, בגלל הבישול האיטי.

באותם זמנים לא היה מה שיש היום, לא היה שפע עצום כמו של היום, אבל הכל היה בשפע בהרגשה שלנו, כי לא היה חסר לנו כלום. למדנו להסתדר עם המעט שהיה. וזה היה כיף.

גם בנושא השינה, ישנו בחדר אחד שישה ילדים וסבתא, במיטות ברזל פשוטות, חלק אפילו ישנו במזרנים על הרצפה כי לא היה מספיק מיטות, וזה היה בסדר. אפילו כיף מאוד, למרות כל הצפיפות, כי כל הזמן היינו ביחד. וזה שישנו כמו סרדינים, בצפיפות ביחד, היה גורם לנו להרבה צחוקים ואני באופן אישי מאוד נהניתי מכל הרגעים עם  האחים והאחיות שלי.

בתחום הלימודי: למדנו כולנו יחדיו בנתיב יצחק, היינו הולכים ברגל וחוזרים ברגל בחום ובקור וכמעט לא התלוננו וגם אם מישהו לא רוצה לא הייתה לו ברירה, כיוון שזה מה שהיה. ההליכה לבית הספר הייתה לא קצרה, ובכל זאת הלכנו ברגל כי אז לא היה תחבורה ציבורית (אוטובוס/מוניות.) בתוך נתיבות.

הזוית האישית

ניקול: הגעתי לתוכנית, חשבתי שאני לא קשורה כי אני צעירה יחסית. באתי רק בגלל הנכדה שלי ומאוד נהנתי.

אגם: שמחתי מאוד שסבתא באה אלי לביה"ס.