מאגר סיפורי מורשת

ילדותי

שמי משה כהן. נולדתי בעיר קזבלנקה שבמרוקו בשנת 1946 להורי חנינה ויצחק כהן. נולדתי בן זקונים ל-10 אחים גדולים ממני.

הוריי: אמא חנינה ואבא יצחק

כשהייתי בגיל 7 נפטרה אמי, לאחר שאחי הגדול נפטר זה היה במרוקו.

אמי חנינה ואני

העלייה לארץ

האחים הגדולים עלו לארץ בשנת 1948. נשארנו במרוקו אבא ו-3 אחים קטנים. בשנת 1955 אני ואחותי עלינו בעליית הנוער. בחצות הלילה הובילו אותנו לנמל משם עם מזוודות קטנות עלינו על סירה קטנה עד לב ים ושם חיכתה אונייה. עלינו על האונייה לכיון צרפת. כמובן שתלאות האונייה גרמו לכך שכל הילדים הקיאו, האונייה הטלטלה בגלים שהיו גבוהים מאוד והיה חשש להיתקל בסלעים של הגיברלטר. עברנו את הימים בשלום עד שהגענו לחוף צרפת. הביאו אותנו למחנה מעבר בגבול צרפת שוויץ. שם למדנו עברית וגם חצי יום עבדנו בעבודת נוי. מדי יום שישי התאספנו בשטאו (טירה) היינו שרים שירים בעברית עם זיקה לירושלים, ובסוף של הטקס היו מודיעים את רשימת העולים לארץ, מניפים דגל ישראל ושרים:

"היום נמצאים בטירה ומחר באוניה,

היום באוניה מחר בישראל".

עלינו באוניית "ירושלים" ולאחר שלושה ימים הגענו לחיפה, משם העבירו אותנו למחנה מעבר ששמו רמת הדסה שבצפון ליד טבעון. לאחר כמה ימים היה מיון חלק נשלחו לקיבוץ, חלק למוסדות. וחלק לישיבות. אני משה כהן הועברתי לעיר פתח תקווה לכפר גנים לישיבה בשם "ישיבת הרב צביקה" שם היה לי בר מצווה.

אני בבר מצווה שלי בכותל

משם הועברתי לשדה יעקב שבעמק יזרעאל ישיבת נווה עמיאל. בסוף 1960 יצאתי ללשכת הגיוס בחיפה.

אבא שלי – יצחק כהן

בינתיים אבא והאחות הגדולה ממני ומאחותי עלו לארץ כתיירים מהסיבה שהסוכנות סירבה לעלות אותם לארץ כי לאבא לא הייתה בת זוג. ולכן בלי בררה עלו לארץ כתיירים. לי ולאחותי הייתה זכות לדירה מטעם הסוכנות ובלי בררה העברנו את הזכות לאבא שלי והוא התגורר בדירה שקיבלנו. במאמצים גדולים בשנות ה- 60 היה קשה להשיג עבודה לאבא שלי כי היה תייר ולא קיבל תעודת עולה חדש.

לקראת הבחירות במדינת ישראל לכנסת שכנענו את כל המשפחה להצביע למפלגת הפועל המזרחי הכיפה הסרוגה.

אבא יצחק קיבל בלשכת עבודה- עבודת דחק, לקחו אותו להר גלבוע ושם טיפלו בעצים, שתלו והשקו. וכך קם יער גדול בכל הר גלבוע. במשך הזמן קידמו את אבא יצחק בדרגה בגלל כישוריו למנהל קבוצת דחק. הוא התיישב בעיר בית שאן לתקופה זמן עד שכל הילדים השלושה הקטנים התחתנו והקימו בית משלהם. הגיע זמנו ונפטר בגיל 87 שנים.

נישואיי לאילנה

בשירות הצבאי הייתי רובאי בצבא. לאחר מכן נשלחתי מטעם הצבא לקורס חריטה בבית ספר כדורי שבצפון. בשנת 1972 התחתנתי עם אילנה אשתי. ב-9 שנות נישואינו הראשונות היינו ללא ילדים. לאחר 9 שנים נולדה לי בשעה טובה חני הבכורה. על שם אמא שלי חנינה. נולדו לי עוד 3 ילדים הבן על שם אבא יצחק.

לאחר קורס חרטים מטעם הצבא יצאתי לחיים הרגילים ועבדתי במקצוע כחרט והתפרנסתי מזה. עבדתי במספנות ישראל שבחיפה. יצרו אוניות וחלקיהם. לאחר מכן עברתי כמה מקומות עבודה. בכל מקום עבדתי כמה שנים. התקדמתי במקצוע ובמשכורת. וכך הגעתי לתע"ש בתעשיית צבאית. שם התמחתי באב טיפוס – וגם בדגמים. כמובן בכלי נשק לצבא הגנה לישראל.

בזמן שפרצה מלחמה  בארץ היו מגייסים אותי למחנות שיש בהם שריונים והייתי מתקן את מה שנפגע. בתקופה מלחמת המפרץ כל תושבי ישראל היו בבתיהם בסכנת הפגזה מכיוון עיראק, אך אני הייתי מגויס למפעל, כשכבישים ריקים מאדם נסעתי לכיוון המפעל עם המסכה לידי באוטו עד שהגעתי למפעל.

בשנת 2007 חני בתי הבכורה נישאה לליאור זמיר ושנה לאחר מכן נולדת את, ליאל הנכדה הבכורה שלי ואת הפכת אותי לסבא.

יצאתי לפנסיה מתע"ש והלכתי לעבוד במשרה כמאבטח בבית הספר נווה עו"ז בראשון לציון. זהו בית ספר משלב לתלמידים דתיים וחילוניים יחדיו. שם, מלבד היותי מאבטח ביה"ס, עשיתי פעילויות התנדבותיות כגון: שיעור בתנ"ך ובפרשת השבוע בימי שישי במשך שעה, כמו כן בסוף שנה ברכתי את מסיימי כיתות ו'. הפעילות שהכי אהבתי התקיימה בחג השבועות. בבית הספר היו מקיימים חגיגת ביכורים ומזמינים את כל האמהות שילדו תינוקות באותה שנה. בטקס הפרחנו יונים לבנות ואני ברכתי את התינוקות בברכת הכוהנים, ובברכת הילדים שברך יעקב אבינו את הנכדים שלו אפרים ומנשה, וממנו למדו בני ישראל לברך את ילדיהם ונכדיהם.

עיסוקיי היום…

בימים אלו עיקר עיסוקיי בלהכין את הילדים לבר מצווה ולכל הקשור לעלייה לתורה וקריאת הפרשה. כמו כן אני  עושה טקסי פדיון בן.

הזוית האישית

ליאל: נהניתי מאוד מתכנית הקשר הרב דורי ומהמפגשים עם סבא. למדתי עליו המון ועל המשפחה המורחבת.

משה: היה לי מעניין לספר את הסיפור לנכדתי הבכורה. חיכיתי לימי ראשון ונהנתי להגיע לבית הספר.