מאגר סיפורי מורשת

ילדותי – מבולגריה לישראל        

נולדתי בסופיה ,שבבולגריה. בת בכורה לזלמה ודוד בכר. השם שניתן לי ביום הולדתי הוא ז'נטה – הכינוי שלי ז'נה ועד היום הוריי וחבריי מהשכונה הבולגרית קוראים לי ז'נה.

 

 

מלחמת העולם השנייה בבלוגריה – אבי פעיל במחתרת, אימי  בתנועת  "הצעירים של הקומוניסטים " 

את מלחמת העולם השנייה עברו הוריי בבולגריה. אבי השתייך לקבוצה תחת פיקודו של טיטו , שחילק את אנשיו לקבוצות של 3-4 אנשים שנקראו "קבוצות קרב ". אבי יחד עם חבר בשם, ג'קי ואגנשטיין השתתף במספר פעולות נגד הנאצים. גנב תעודות זהות מהגויים וחילק לחברים במחתרת שהתחבאו בהרים.

 

בחורף 1942, יחד עם עוד 3 חברים, נכנסו למחסן בגדים של הטייסים הגרמנים  ולקחו מסמכים רבים ביניהם: מכונת כתיבה ומכונת שכפול. לאחר מכן הם שרפו את המקום. פעולה זו הסבה נזק רב לגרמנים. התקופה היא חורף. הגרמנים היו בפאתי מוסקבה ולא היו מוכנים לחורף הקר. מבולגריה עמדו להישלח אליהם חליפות חורף. שריפת הבגדים החורפיים הסבה נזק עצום לגרמנים. מעשה זה גם צויין בספר " כוכבים בדרך " שכתב סופר בולגרי בשם יוסף אקמרוקוב . בפרק  תחת הכותרת " שתישרף האדמה תחת האדמה של הפשיסטים " מסופר על הפעולה. שמו של אבי, בכר דוד , מוזכר כמשתתף בפעולה.

 

באחת הפעולות הוא נתפס ונשלח למחנה עבודה, על גבול יוון. עבודה על מסילת רכבת. במחנה זה עברו כל הפליטים היוונים שנשלחו למחנות. בעבודה במסילות, בכל הזדמנות היה זורק אבנים על המסילה, כדי שהרכבת תעצור ואז הוא היה זורק אוכל לתוך הקרונות. בתום המלחמה אבי התגייס למשטרה הבולגרית לתקופה קצרה ועזר לתפוס הרבה משתפי פעולה עם הנאצים פשיסטים.

 

אמי, בזמן המלחמה הייתה פעילה בתנועת הנוער הבולגרית "הצעירים של הקומוניסטים " . יחד עם חברים ,  חילקו עלונים ותלו  כרזות,  הקוראים לאזרחים להתנגד למשטר הנאצי. גם אמי הועברה עם משפחתה לגטו בעיר רוסה  russe.  

 

 

 

הוריי, כרבים אחרים מיהודי בולגריה, החליטו שמקומם בא"י. בשנת 1948 כשאני בת 10 חודשים עלינו על האוניה  "קפלוס"  kefalos אוניית מסע. לאחר 18 ימים של שייט בתנאים קשים כשאני חולה, עגנה האונייה בנמל חיפה. בהגיענו לארץ, הגיעו אוטובוסים לקחת אותנו למחנה עולים מעברות, באוטובוס הם קיבלו מגש עם לחם טרי גבינה ותפוז, אוכל טרי שזמן רב לא בא אל פיהם והשמחה היתה רבה.

  

הגענו למעברה "אגרובנק" ליד חדרה שם היו אוהלים וצריפונים. הוריי התמקמו בצריף אחד יחד עם עוד זוג עולים. אמי, רוב הזמן היתה איתי בחדר וטיפלה בי. אבי הלך לחדר האוכל להביא אוכל ולשמוע לאיזה ישוב בארץ מציעים להם להגיע. אחותה של אימי, סטלה חלפון, עלתה לפני הוריי לארץ. היא גרה ביפו. היא אמרה לאימי  "כשתשמעי יפו, לאוטובוס הזה תעלי." השם יפו לא עלה, כמעט ולא נותרו אנשים במחנה. כל החברים שלהם עזבו.  

 

הוריי החליטו שהם יגיעו בכוחות עצמם ליפו. נהג משאית שהגיע למחנה, הסכים לקחת אותם עד לרחוב לוינסקי בתל אביב. באזור גרה קרובת משפחה של אימי. מצוידים בכתובת של קרובת המשפחה הגענו אליה הביתה. להפתעתנו, כבר גרו שם 4 משפחות אחרות. לא היה מקום בשבילנו. הוריי רצו להגיע לאחותה  של אימי שגרה בג'יבילייה  ( גבעת עלייה של ימינו ). קרובת המשפחה הפנתה אותנו לבית קפה סמוך של עולי בולגריה. שם הם פגשו שכנה שלהם מבולגריה עם שני בניה. הבנים נאותו להביא אותנו לאחותה, אך באין תחבורה הם עשו את כל הדרך מלוינסקי לגבעת עלייה – גן תמר ברגל, כאשר אני תינוקת בוכייה בידיהם. צריך היה לעצור מידי פעם להפסקת הנקה. 

 

 

יפו, ישבו לפני מלחמת העצמאות ערבים. עם פרוץ המלחמה הערבים נטשו את בתיהם. היהודים שהגיעו ליפו התמקמו בבתים הנטושים. הגענו לביתה של דודתי. בביתה גם התמקמו משפחות. לא היתה אפשרות להישאר ללון. הוריי החלו לחפש בית שנוכל להשתכן בו. לא היו ברירות רבות, בתים רבים כבר היו תפוסים, כך שכל בית התאים. העיקר שיהיה מקום להניח את הראש . הם מצאו איזו חורבה. בסוף סמטה אחת.  גם שם גרו כבר 3 משפחות, אך בסוף נמצא בית אחד פנוי.

 

הבית שהתמקמנו בו היה בית עם חצר (פטיו), 3 חדרי שינה, כל חדר הוא בנפרד אין חיבור בין החדרים. מתוך החצר נכנסים לכל חדר, למטבח, והשירותים בחצר.(סגנון בניה זה היה אופייני לבנייה בספרד ובמדינות מוסלמיות).  חדר נוסף היה מתחת לאדמה. מבחינתנו היה זה בית. אבי תיקן את הבית, אמי טרחה להביא את הבית לכדי מגורים נאותים  ובכוחות משותפים הוקם הבית. אז החלו להגיע עוד בני משפחה שחיפשו היכן ללון והוריי נתנו להם  את 2 החדרים , המטבח היה מקום מפגש של כולנו.

 

מאוחר יותר הגיעו סבי וסבתי בוצ'ה וניסים ולדג'י, הוריה של אימי , וגם אותם הוריי שיכנו במקום. הם ישנו בתחילה במטבח עד שאחד מבני המשפחה מצא בית משלו וסבי וסבתי עברו לחדר הפנוי.  סבי וסבתי גרו בבית זה עד יום מותם.אנו גרנו שם 6 שנים.

 

ברוב בתי הרחוב גרו בולגרים. נוצרו יחסי שכנות מדהימים. בחצר הפנימית ישבו המשפחות כל אחת הביאה מהמטעמים שלה. היו ימי בישול, ימי כביסה וימי משחקי חברה. אותי פינקו במיוחד כי הייתי הבת הקטנה בכל החצר. 

 

אחרי 3 חודשים בארץ, אבי קיבל צו גיוס והוא שירת בצבא כנהג שנתיים. חברותיי בשכונה היו גדולות ממני בשנתיים. כאשר הגיע הזמן ללכת לבית ספר הוריי שלחו גם אותי. בגיל 4 ו- 8 חודשים הגעתי לכיתה א' . בבית הספר הוחלט לשנות את שמי מז'נטה לחנה. השם חנה נבחר כי הוא מתחרז עם ז'נה. שנה אחרי כן עלו על הטעות שהכניסו אותי מוקדם מידי לבית ספר, כך שלמדתי פעמיים בכיתה א', גם לאחר החלטה זו תמיד הייתי הילדה הקטנה בכיתה.

 

גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל, יזמה את  רעיון הדיור למשתכן.  בשנת 1954 עברנו לשכון עממי, בשדרות ירושלים ביפו. עברתי גם  לבית ספר  "וייצמן" ביפו.  אני זוכרת  את תקופת הצנע עליה החליט השר דב יוסף, זכורה לי הצרכנייה שהייתי הולכת אליה עם תלושים עמדתי בתור לקבל ביצים חלב ובשר, הכל בהקצבה.

 

ביפו היה הלונה פארק של ת"א, בילינו שם כמעט כל שבת, זכור לי שבחג הפורים קיימו תחרות תחפושות , אימי תפרה לי תחפושת של דגל ישראל, הייתי אמורה להסתובב כל הזמן עם הידיים מורמות לצדדים כדי שיראו את הדגל. היה לי קשה להחזיק כך את הידיים אך אימי כל הזמן אמרה לי "תרימי ידיים", "תרימי ידיים " ואכן זה השתלם כי בסוף זכיתי בפרס, מקום שני  – זכיתי בספר.    

 

 

החיים ביפו הן בגבעת עלייה והן  בשיכון עממי  תואמים מאוד למחזה שכתב יצחק נבון " בוסתן ספרדי", אימי היתה שולחת אותי לשכנה, כדי שלא אפריע לה וביקשה ממני לבקש מהשכנה " דריש מי טוקה " התרגום לזה מבולגרית לעברית :"תחזיקי אותי פה". היו שיחות ערות בין השכנות, ממרפסת למרפסת, מבלוק אחד לבלוק השני . "כמה קיבלה הבת שלך במבחן?" או " הבן שלי קיבל ציון מעולה".

 

היו סיפורי רכילות מי מתחתן ועם מי ועוד.כדי לשמור על הנוער היפואי, העיריה שלחה שליחים לשכונות וקיבצה אותנו  ילדי השכונה  לחבורה אחת, הוקם מועדון וכל מי שרצה הגיע למועדון של העיריה ברחוב פחד יצחק ביפו, כך התגבשנו קבוצת נערים ונערות מהשכון לידי חברה אחת  קראנו לעצמינו " העופרים ". הפכנו את המקום למועדון שלנו בו ערכנו מפגשים, רקדנו, העלינו מחזות בקיצור התגבשנו .

 

בחופשת הקיץ היינו נוסעים לקיבוץ " אפק " להתנדב הן ברפת והן בפרדס. ימי ילדותי ביפו זכורים כימים יפים ומלאי עניין ותרבות. עם תום הלימודים בגימנסיה התגייסתי לחיל האויר בתפקיד פקידת מבצעים שם הכרתי גם את בעלי, דובי.

 

לאחר הצבא שירתי במשטרת ישראל, במחלקת הקשר, בתפקיד מפעילת משרד קשר,  במטה הארצי בתל אביב ואחרי מלחמת ששת הימים עם ההעברה לירושלים, עברתי לעבוד במטה הארצי בשיח ג'ארח ירושלים. בשנת 1980 הגעתי להרצליה ומאז ועד ליציאתי לגמלאות . בשנת 2000, שירתתי במשטרת הרצליה כאחראית משרד הקשר תחנת הרצליה. 

 

 

 

 

היום אני אמא לשלושה ילדים: קרן ,דורון ומורןוסבתא לחמישה נכדים: שני ,הדר ומיקה הבנות של קרן ולאלון ונדב התאומים הבנים של דורון.  

 

 "מעברת אַגְרוֹבַּנְק הייתה אחת משלוש המעברות שהוקמו בחדרה בימי העלייה ההמונית‏. בשנת 1961 פורקה המעברה ואחרוני תושביה הועברו לחדרה".

 

"בימי העלייה ההמונית, בראשית שנות החמישים, הוקמו ליד חדרה שלוש מעברות: אגרובנק, נווה-חיים וברנדייס. מבחינת הרשויות הוכרו שלוש המעברות כמעברה אחת (מעברת אגרובנק)‏, למרות שהיו מעברות נפרדות מבחינה טריטוריאלית, שהכילו בסך הכול כ-13,000 עולים ניצולי השואה, יוצאי תימן, צפון אפריקה, עיראק, כורדיסטן ופרס. שלוש המעברות הוקמו במקומם של מחנות הצבא הבריטי לשעבר, וזכו גם לקבל את שמם". ( ויקיפדיה).

תשע"ו