מאגר סיפורי מורשת

שמי דימה, קראו לי כך כי בברית המועצות, המקום שנולדתי בו, היה מסוכן לתת שם יהודי לילדים. נולדתי בתאריך 26 לפברואר 1980 באוקראינה. עליתי לארץ בתוכנית נעל"ה (נוער עולה לפני הורים) בשנת 1996 בכיתה י"א. עליתי לכפר הנוער בן שמן (זה היה פנימיה). היו שלוש כיתות של ישראלים וכיתה אחת של עולים. במקביל ללימודים עבדתי ברפת. היה קשה להתרגל ללימודים, עבדתי שלושה ימים בשבוע ברפת. היה קשה להתרגל לשפה ולהתנהגות האנשים בארץ, והתגעגתי לחברים ולהורים שנשארו באוקראינה. הכרתי חברים בפנימיה ואנחנו חברים טובים עד היום.

הייתי בפנימייה שנתיים. בשנה השנייה הוכתרתי כרפתן מצטיין וסיימתי לימודים עם בגרות מלאה, מה שלא מובן מאליו כי לא שלטתי בשפה. אז הגיע הזמן לצבא. בהתחלה לא רצו לגייס אותי מכמה סיבות, אבל התחננתי שיגייסו אותי אותי ובסוף נעתרו להפצרותיי. הייתי חייל בודד במשך כל השירות. שירתי בהנדסה קרבית בצבא ויש לי משם הרבה סיפורים שהילדים ממש אוהבים.

הנה סיפור אחד: יום אחד כשהיינו בבסיס, השעה הייתה 6 בבוקר, והקפיצו אותנו בשביל להציל ילד בן 10 ממוקשים מפוזרים בשטח. היה חייל שידע קצת ערבית, אז הוא אמר ברמקול לילד להתרחק. הילד לא רצה להקשיב והפעיל אחד מהמוקשים, אבל נפצע רק ברגל. אנחנו היינו בסביבות עשרה חיילים (חיילים פעילים וחיילים שהחזיקו אלונקה ומיטה לילד ופרמדיקים). בעזרת מכשור מיוחד ומיומנות אנחנו לא הפעלנו מוקשים בדרך להגיע אל הילד. אחרי שעה בערך הגענו אליו. הילד היה חי. עזרנו לו והזמנו אמבולנס. אחרי כחודש הילד יצא מבית החולים ולא אמר תודה, אבל תחושת סיפוק עדיין הייתה לנו, על שהצלנו אותו.

הזוית האישית

קרין: היה ממש כיף וגיליתי עוד דברים על העבר שלא ידעתי עליהם.

דימה: זוהי עוד דרך באמצעותה הדור הצעיר ישמעו סיפורים וידעו מה עברתי בחיים שלי.